אני מתקנא בכותבים המדווחים על חדוות הכתיבה. אני איני מוצא ולוא גם קמצוץ של חדווה בכורח הסיזיפי הזה, של מילוי הדף הריק במילים ומשפטים שיש לארוג אותם לכדי טקסט המכיל בתוכו משמעות.
מדוע אדם כותב? בתוך התשובה לשאלה הזו גלום עצם הדבר. יש כאלו הכותבים משום שהם מתפרנסים מכתיבתם. יש כאלו הכותבים משום ההנאה שהם מפיקים מכך. בשבילי תהליך הכתיבה הוא שקיעה אל תוך ים העצמי, שקיעה פיזית ונפשית שבה קצב האירועים של העולם מסביב לי מואט, לפעמים ברגעים היותר טובים שלי, הוא ממש נעצר. רק אז מתקיים לעיתים נדירות אותו הרגע הכה קשה לזיקוק מתוך רצף החיים, שבו נכתבת שורה אמיתית. ליותר מכך אין אני מעז לקוות.
בתוך תוכי אני יודע, יש רק דרך אחת נכונה שבה המשפט יכול להתחבר. יש רק דרך אחת נכונה בה המשפט יכול להצטרף לפסקה. והפסקה לעמוד. והעמוד לפרק. אבל יש לזקק אותם מתוך אותו מקום מסתורי וכל כך קשה להמשגה שאליו יכולים להגיע רק הטובים והמובחרים שבכותבים, ואלו כל כך מעטים. ואני בודאי שאיני מצוי ביניהם. "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי כי בוקר אנוכי ובולס שקמים" אמר עמוס לאמציה. לרוב נותרות המילים מוטלות למרגלות המזבח שבו אני מקריב את עצמי למען עצמי, וחותך חתיכות מדממות מתוך נפשי למען התשוקה הזו לכתוב את הדבר הנכון.
זיו דורקם
דודי מפחד מהרוח