כלל גדול | נתן אלתרמן

כְּלָל גָּדוֹל

מאת נתן אלתרמן

סִפֵּר לִי רַב-אָמָּן אֲשֶׁר מְלַאכְתּוֹ בַּפֶּלֶד:

הָיִיתִי בִּנְעוּרַי שׁוּלְיָה עָנִי וָרָשׁ

אֵצֶל מַסְגֵּר זָקֵן. בְּחֶרֶט וּמַפְסֶלֶת

לִשְׁלֹחַ אֶת יָדִי לִמְּדַנִי הֶחָרָשׁ

וְסָח לִי, בְּגִשְׁתִּי נִלְהָב לַמְּלֶאכֶת: "יֶלֶד,

אֱחֹז אֶת הַמַּכְשִׁיר חָזָק אֲבָל חַלָּשׁ"...

לֹא! מִבְּחִינַת בְּהִירוּת שֶׁל תֹּכֶן וְנִסּוּחַ

אֵין הַפָּסוּק הַזֶּה פְּנִינָה וְיַהֲלוֹם...

אֲבָל הִנֵּה חָרוּת הוּא עִמָּדִי עַל לוּחַ

לְקַו וּקְנֵה-מִדָּה מֵאָז וְעַד הֲלוֹם.

וּבִרְאוֹתִי מוֹפְתִים שֶׁל יְצָרִים וָכֹחַ

בִּדְבַר-סִפְרוּת צָעִיר שֶׁל פְּרוֹזָה אוֹ שֶׁל שִׁיר,

אוֹ דְּבַר שִׁירָה-בִּפְּרוֹזָה בָּהּ כָּל נִיב – אֶקְדּוֹחַ

וְכָל דִּבּוּר דָּרְבָן וְכָל פָּסוּק הוּא שְׁרִיר,

אוֹ מְסִבָּה וּבָהּ רוֹעֵד קָהָל-אֶפְרוֹחַ

בִּפְרֹץ הַקַּרְיָנִים בְּשַׁאֲגַת הַכְּפִיר –

אוֹמֵר אֲנִי: לֹא טוֹב הֱיוֹת מֵי הַשִּׁלֹחַ...

אַךְ קְצָת יוֹתֵר חַלָּשׁ אֶחֱזוּ נָא בַּמַּכְשִׁיר.

וְכָךְ בְּעִנְיָנִים רַבִּים שֶׁעַל הַפֶּרֶק

וְכָךְ בַּהִסְתַּדְּרוּת שֶׁעִנְיָנָהּ קָרוֹב,

אוֹ בְּאוֹתוֹ מַכְשִׁיר עָדִין וּבַעַל-עֵרֶךְ

שֶׁחוֹתָמוֹ קַיָּם וּשְׁמוֹ שִׁלְטוֹן-הָרֹב.

הַתַּקִּיפוּת קִנְיָן גָּדוֹל הוּא, רֹךְ וָמֹרֶךְ

אֵינָם תַּחֲלִיף לָהּ. יֵשׁ בָּהּ טַעַם לֹא אַכְזָב.

אֲבָל כְּדַאי וּכְדַאי תָּמִיד בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ

לִזְכֹּר אֶת עֲצָתוֹ שֶׁל הַמַּסְגֵּר הַשָּׂב.

לִזְכֹּר אֶת פִּתְגָּמוֹ הַתָּם וְהַזָּהִיר:

חָזָק אֲבָל חַלָּשׁ הַחֲזִיקוּ בַּמַּכְשִׁיר.

הַתַּקִּיפוּת קִנְיָן גָּדוֹל הוּא, אַךְ בַּחֶלֶד

אֶת טִיב הָאֻמָּנִים מִימוֹת-עוֹלָם חָשִׁים

לְפִי הַדֶּרֶךְ בָּהּ עוֹבְדִים הֵם בַּמַּפְסֶלֶת

וְלֹא לְפִי הַכֹּחַ שֶׁבַּפַּטִּישִׁים.

מוּל אֹפִי שֶׁתָּמִיד חָזָק מִן הַפְּלָדָה הוּא

עוֹלֶה בִּרְבוֹת-הַזְּמַן בַּלֵּב כְּמִין חֲשָׁשׁ.

וְלִפְעָמִים נִדְמֶה: יוֹתֵר חָזָק הָיָה הוּא,

בְּעֶצֶם, לוּ הָיָה הוּא קְצָת יוֹתֵר חַלָּשׁ.

כֵּן, דַּק הוּא הָעִנְיָן, אַךְ בְּסַדְנָה סוֹעֶרֶת

רָאוּי לִזְכֹּר הֵיטֵב: אֶפְשָׁר בְּמַחַץ-יָד

גַּם לְהַקְהוֹת וְגַם לִשְׁבֹּר אֶת חֹד הַחֶרֶט...

וּמַה נִּשְׁאָר אָז? כֹּחַ הַשְּׁרִירִים בִּלְבַד.

א' בכסלו תשי"ב