הדס קלדרון
לראות את השמיים הכחולים
פרק 1
ניר עוז
ניר עוז, השבוע הראשון של חודש אוקטובר 2023. הימים שקדמו ליום הטבח הגורלי שלנו היו ימים רגועים ושלווים, שטופים בקרני אור אחרונות של קיץ לוהט המסרב להיפרד לשלום. העברתי אותם בהתמסרות מוחלטת לעבודה. אני אוהבת לסייע ולתת מזור. אני אחראית על בני הגיל השלישי בקיבוץ, מבקרת אותם בבתיהם ועוזרת להם לטפל בכל הצרכים שהגיל מביא עימו. כמו כן, אני מטפלת ברפואה אלטרנטיבית, בעיקר בהתמודדות במצבי טראומה וחרדה. המטופלים שלי מגיעים אליי מכל קצות העוטף, החל מהיישובים שעל גבול רצועת עזה ועד אלה שבעומק הנגב. אני מקבלת אותם בממ"ד, שאותו הפכתי למקום של טיפול והרפיה, מקום שבו החושים מתערסלים במוזיקה מרגיעה ובריחות של שמנים אתריים, והגוף מתחדש ומתרענן הודות לסגולותיהם של עיסויים ומוצרים טבעיים. במרכזו של החדר — שולחן הטיפולים שלי. בתפאורה הזאת אני מוצאת מקלט כשצריך. כי החיים כשני קילומטרים מהגבול עם עזה אינם משוללי סכנה (כידוע), אבל למדנו לחיות עם זה.
קיבוץ ניר עוז (נוסד ב־ 1955) הוא מקום הולדתי ובו חייתי רוב ימיי. אנחנו קהילה קטנה המונה קרוב לארבע מאות תושבים. אומנם אנו שוכנים כשני קילומטרים מהגבול עם עזה, אבל עד לפני כעשרים שנה זה היה מקום שקט. רק עם עליית חמאס לשלטון התחילו מטחי הרקטות, לפני כן היחסים עם הפלסטינים היו טובים. ניר עוז היה כמו גן עדן. לא דמיינו שברגע אחד יהפוך לגיהינום עלי אדמות.
הוריי, כרמלה ואורי, נפגשו בניר עוז. אימי נולדה בקיבוץ עין השופט ואבי נולד בתוניסיה וגדל בקיבוץ דן ולאחר מכן בחדרה. אימי הגיעה לניר עוז במסגרת שנת השירות שלה וכאן פגשה את אבא, שהגיע לקיבוץ במסגרת גרעין הנח"ל. הם היו זוג מרשים ויפה, זוג מסרט הוליוודי. אמי בעלת שיער ארוך ושופע האסוף לצמה ארוכה שלאחר מכן תהפוך לתלתלים, בעלת עיניים כחולות וטובות, ואבי יפה תואר, בלורית תלתלים שחורים לראשו, בעל חזות של אלן דלון צברי וחיוך ממיס לבבות. אני נולדתי בשנת 1967 , קצת לפני מלחמת ששת הימים. הייתי התינוקת הקטנה ביותר בקיבוץ ששהתה במקלט בזמן המלחמה. אימא שלי הייתה כל כך לחוצה מהעובדה שבעלה לוחם בחזית, עד שבאחת יבש חלב האם שלה. אבל למרות הזמנים הטרופים, הייתה לי ילדות נפלאה על האדמה העקרה והדלה הזו, שידענו להפוך לפורייה. היינו מוקפים בשדות אינסופיים שתמיד הסתכלתי עליהם בהערצה, אהבתי להיעלם בין גבעולי הזהב הגאים של שיבולי החיטה שצמחו בהם. השדות הללו סימנו מעין אזור חיץ ביננו ובין עזה, כמחסום לגיטימי שהפריד בינינו. כבר מגיל צעיר אהבתי את השפה ואת המוזיקה הערבית. נחשפתי אליהם בזמן הטיולים הרבים שערכנו על חופי עזה, אותו קו חוף מפואר שבנסיבות אחרות יכול היה בהחלט להפוך לריביירה של המזרח התיכון. ואולם, הרבה לפני הקמתה של גדר הביטחון, אותה גדר תיל שהפכה אותנו סופית לאויבים ואשר לימים תחוזק בחומה בצורה גם לעומק האדמה, הייתה לי תחושה פנימית חזקה כי "משם תבוא הרעה". לא העליתי בדעתי עד כמה.
הבסיס הרעיוני של הקיבוצים והרכוש המשותף היה: "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". אני פרי המורשת הזאת. אני גם פרי החינוך הייחודי של הקיבוצים — חינוך פתוח לעולם הרחב, מזמין גילויים וחשיבה יצירתית. המורים שלנו הנחילו לנו את טעם ההתנסות האישית, הסקרנות והחקירה התמידית. ברגע שלמדנו נושא כלשהו בכיתה, נהגנו להתנסות בו באופן מעשי. כשלמדנו למשל על האינדיאנים היה עלינו להעמיד אוהלי טיפי אופייניים, סיגלנו לעצמנו את אורח חייהם והענקנו זה לזה שמות אינדיאניים. היה לנו החופש לעשות שימוש בספרייה ולצאת לבד להרפתקאות בטבע, מצוידים במגדירי צמחים ובעלי חיים. כשהייתי ילדה, הפתיעה אותי העובדה שיש מי שלא מכירים שמות של פרחים ועצים. אצלנו הטבע היה חלק בלתי נפרד מחיינו. ספגנו והטמענו לתוכנו את הידע הרב, נהגנו לאסוף ביצי ציפורים שנפלו מקניהן, בילינו בחורשת העצים, והתנסינו בשימוש בחומרי גלם טבעיים כמו חמר ועץ. בחיק הטבע למדנו את סודות היקום. מורינו החדירו בנו את אומנות החשיבה, תוך שהם מעודדים אותנו למצוא בכוחות עצמנו פתרונות לאתגרים שהוצגו בפנינו.
אבל לאידאולוגיה ההיא היו גם מכשולים. השיתופיות הטביעה את חותמה על כל תחומי החיים וגם על האופן שבו הורים גידלו את ילדיהם. כיום, הלינה המשותפת כבר אינה חלק מחיי הקיבוץ, אימהות כבר לא משאירות תינוקות בני יומם בבית הילדים ומגיעות לשעות ההנקה. אבל בעת ההיא הטיפול בילדים התחלק בין ההורים לבין המטפלות וחברי הקהילה, וכך גדלתי גם אני. יש הטוענים כי אידאולוגיה כזו נועדה גם להקל על התנאים הקשים שהיו קיימים אז. כולם חלקו בנטל.
אם כן, מגיל צעיר מאוד העברתי את מרבית שעות היום בחברת המטפלות שלנו בבית הילדים, כשאני חלק מקבוצת "שיבולים", השבט הקטן של ילידי 1966–1967. את רוב הפעילויות, מהבוקר ועד הערב, העברנו יחדיו — ארוחות, משחקים, לימודים, מקלחות ואפילו שינה. מידי ערב, הוריי היו מחזירים אותי לבית הילדים. בהשכבה, כשהתכרבלתי במיטה, עטופה בפיג'מה חמימה מעוטרת בציורים תמימים, מתמסרת לרגעי רוך ופינוק בתוך מציאות די קשוחה, אבי היה מספר לי סיפור לפני השינה, ולאחר שנרדמתי היה משאיר לי פתק קטן או ציור על השידה שליד מיטתי, הייתי מגלה אותו בהשתאות למחרת עם ההשכמה. נהגנו להתעורר בשש בבוקר לרעשי התריסים הנפתחים ולקולה הרם והצורמני לעיתים של המטפלת שהייתה מעירה אותנו בברכת "בוקר טוב, בוקר טוב". הפתקים הנעימים של אבי ליוו אותי כל היום, הם שמורים עמוק בליבי, הם היו תחליף לנוכחותם של הוריי, אך למעשה גם הנכיחו את היעדרם.
גדלתי בתחושת חסך. חסך במרחב פרטי. חסר לי חדר משלי שבו אוכל לסגור את הדלת ולהיות לבדי. מעולם לא ישנתי והתכרבלתי לי במיטת הוריי, נצמדת אל חום גופם, אפילו לא פעם אחת. במיטה שלי בבית הילדים התעצבתי לא פעם על שלא יכולתי להצטרף אליהם, הרגשתי כה רחוקה למרות העובדה שהיו כה קרובים. היו ילדים שלא הצליחו להתמודד עם החוסר, וחלקם אף ברחו בלילות ורצו לבית הוריהם, ואלה היו מחזירים אותם ללא היסוס או חמלה לבית הילדים.
כיום אני רואה את נורמת הגידול הזאת בעין ביקורתית: הפרדת התינוק מאימו בגיל כה צעיר נראית לי מוטעית בתכלית. כך נפגעת בניית אינטימיות בין ילד להוריו. היעדר ארוחות משפחתיות, מקלחות, שינה ויקיצה באותו מרחב. לעיתים קרובות שוחחתי על כך עם אימי, אשר מצידה לא ראתה כל פסול בדרך שבה נעשו הדברים בזמנה. ועם זאת, התמזל מזלי, היו לי הורים נהדרים. אומנם ראיתי אותם רק בשעות קבועות, מ־ 16:00 עד 20:00 , אך אותם רגעים היו מלאי משמעות, אינטנסיביים ומלאי חיבה. אלה היו הרגעים שבהם המשפחה התאחדה. פגשתי וביליתי גם עם אחי ואחותי. כאחות הבכורה תמיד חשתי כלפיהם תחושת אחריות.
אני זוכרת את ביתם הצנוע של הוריי, בית קיבוץ שכלל רק חדר שינה אחד, סלון ומטבח קטנטן, כיוון שאת כל ארוחותיהם אכלו עם חברי הקיבוץ בחדר האוכל. אבי יצר הֶתקן גאוני שאִפשר להרים את מיטת ההורים ולהצמידה לקיר. כך יכולנו לבלות בחדר השינה שלהם, "חדר המשחקים והדמיון", כפי שנהג אבי לומר. אורי דן, אבי, בוגר בצלאל, היה מורה לקולנוע בתיכון האזורי והיה שופע יצירתיות. יחד עשינו דברים מסעירים: הוא לקח אותנו לירות ברובים במטווח, להעיף עפיפונים, יחד הכנו מצלמה מקרטון, בנינו שובך ליונים, צפינו בסקרנות בכלבה שממליטה את גוריה, דבר שמרגש אותי מאוד גם היום, והפקנו סרטונים שבהם היינו התסריטאים, הבמאים והשחקנים. אבי נהג להזין אותנו בתרבות מגיל צעיר, הוא דאג שנבקר בכל מוזיאון אפשרי. אימי אהבה שירה ומוזיקה. מכאן האהבה, התשוקה והקשר שלי לאומנות. כשבגרתי למדתי עיצוב גרפי. אבי טען באוזניי שעליי להיות צלמת.
כפי שנהוג אצלנו, עזבתי את ניר עוז רק לאחר שהשלמתי את השירות הצבאי. שם התחיל המפגש האמיתי הראשון שלי עם העולם החיצון. בקיבוץ, סולידריות, ערבות הדדית ושוויון היו ערכי היסוד שלנו. לכל אחד מאיתנו הייתה אישיות משלו, אבל עבודת צוות קדמה לכול. לעיתים הדבר אף גבה מחיר, לא היה פשוט להרגיש חלק מקבוצה כשהצורך להתבלט, לבדל את עצמך ולטפח את האינדיבידואליות שלך גובר. זה מה שקרה גם לי. המוסר השיתופי הזה העניק לי במשך זמן רב את התחושה שהוא מונע ממני להיות אני. בעיר הגדולה זכיתי סוף־סוף להתחכך ביקום הזה של האינדיבידואליזם, גיליתי דרכים אחרות לחיות ולחשוב. התלהבתי מכך. רציתי לטייל בעולם, יצאתי למסע, חוויתי הרפתקאות והתנסויות חדשות. אבל אחרי כמה שנים מחוץ לבית, כמעט עשור בתל אביב, הרגשתי צורך עמוק לחזור לשורשים שלי, לשקט הזה שבו הכול התחיל. כך חזרתי לניר עוז.
כיום אני בת 56 . לאחר תקופת מגוריי בתל אביב, התחתנתי עם עופר בקיבוץ ויחד הקמנו משפחה, גידלנו בשמחה את ארבעת ילדינו. שניים מהם בוגרים וחיים את חייהם: בתי הבכורה, גאיה, בת 21 , ואחיה רותם, בן 19 . בשביל השניים הצעירים יותר, המצב קצת יותר מורכב. לפני כשנה וחצי, עופר ואני החלטנו להיפרד. אנחנו גרים בבתים לא מרוחקים זה מזה, חולקים משמורת משותפת על סהר בת 16 וארז בן 12 .
סהר וארז היו אצל אביהם מאז יום שלישי השבוע. עדיין לא הסתגלתי למרחק הפיזי מהם, אפילו ליום או יומיים, אבל בכל זאת, זה גם אִפשר לי להתמקד סוף־סוף בענייניי ובעבודתי בתחילת שנה קורנת זו, ומה גם שעופר היה תמיד אבא נהדר. הוא אוהב לטייל בטבע, לבנות טיסנים ולהטיס אותם עם הילדים, לנסוע איתם לטיולי ג'יפים, לרכוב על אופני שטח. אני רגועה ויודעת שסורקי וארזיקו נהנים מאוד לבלות איתו בשבוע החופש שלהם.
כמו בכל שנה, בתקופה זו של חג הסוכות הקיבוץ שלנו שוקק חיים. פה ושם בחצרות הבתים נבנו סוכות והילדים קישטו אותם בקישוטים בצבעים ססגוניים. בכל יום האורחים נכנסים ובאים, אוכלים, שרים וצוחקים תחת גגות הסכך של המבנים הארעיים הללו. אף שאינני דתייה, יש לי פינה חמה בלב לחג הסוכות. אני מעריכה את הסמליות שבו: חגיגת הברית שבין אלוהים לבני ישראל שהלכו ארבעים שנה במדבר לפני שהגיעו לארץ המובטחת. הסוכות, מבני המגורים הארעיים של שבטי ישראל, העניקו להם מקלט רעוע מפני האויב. אני מאמינה שהמסורת עומדת בבסיס הזהות שלנו ומסייעת לנו להשליך את עצמנו אל העתיד מתוך הבנת העבר. בימי בית המקדש חג הסוכות היה חג של עלייה לרגל לירושלים. במשך שבעת ימי החג הוקרבו קורבנות רבים, מן הצאן והבקר, לכפרה. מאז שבעה באוקטובר מנקרת בראשי שאלה קודרת: כ־ 1500 קורבנות הטבח, לצורך מה ולמי הם הוקרבו? ולבסוף, אני אוהבת את סוכות גם בשל היותו "חג האסיף", סופו של המחזור החקלאי השנתי. זהו מועד חשוב לקהילה החקלאית שלנו, והחג הוא הזדמנות לחזק את הזיקה שלנו לאדמה ולפשטות.
ביום שישי, 6 באוקטובר, כשהשבוע מגיע לסופו, אני עסוקה בהכנות לקראת השבת, שהיא גם שמחת תורה. אחותי הקטנה גלית הגיעה הבוקר כשתא המטען של רכבה עמוס בבגדים, תכשיטים, איפור ושאר חפצים יפים. גלית מתכוננת ליום צילומים: הכנת אלבום תמונות כמזכרת לאימי, שתחגוג את 80 שנותיה בעוד כמה ימים. בתחילה רצינו להפקיד את המשימה בידיו של צלם מקצועי, אבל כשלא מצאנו מי שיהיה פנוי לזה, היה זה אך טבעי שבתי גאיה, שלמדה צילום ואפילו שירתה כצלמת בצבא, תעשה זאת. אלא שברגע האחרון נבצר ממנה להגיע מתל אביב, שם היא מתגוררת, וכך קרה שגלית החליטה לעשות זאת ברגע האחרון. אך אל דאגה, היא יודעת לתפעל את המצלמה במיומנות ובנוחות.
עד הקיץ האחרון גרה אחותי בניר עוז, לא רחוק מהבית שלי ומהבית של אימא. גלית היא מורה לתיאטרון ואימא מיוחדת ונפלאה לשתי בנות, נויה ותמר, שנולדו במאמצים מרובים ושאליהן היא קשורה מאוד. בקיץ האחרון היא עברה לקיבוץ כיסופים, הממוקם כעשרה קילומטרים צפונה מכאן, שם מתגורר בן זוגה, גם הוא אב לשני ילדים. אנחנו עדיין מתראות לעיתים תכופות. הערב, ערב שמחת תורה, היא הזמינה אותנו להתארח בביתה לארוחת שבת.
בעוד גלית מנציחה את אימא מכל זווית אפשרית, אני מנצלת את העובדה שאני לא מקבלת מטופלים הבוקר כדי לטפל בעצמי ובביתי. אני אוהבת לאחד את בני המשפחה והחברים שלי סביב ארוחה טובה ויין טוב, תענוג שאין שני לו. לכן אני דואגת שהבית יהיה נקי, חמים ומסביר פנים.
כיוון שגם אני משתתפת בהכנות לקראת ארוחת הערב, אני רוכבת על אופניים בדרכי למרכולית, לקניות. מאז הבוקר הספקתי לעשות כמה דברים. הפעלתי כבר מכונת כביסה עם בגדיו של בני רותם, ניקיתי את הבית ביסודיות, אפיתי שתי עוגות בננה עסיסיות, מהמתכונים המוצלחים שלי, וכעת הן מתקררות. אני חולפת על פני מגרש הכדורגל, שם מתכנסים בני נוער למשחק שבו הם פורקים את פרצי האדרנלין והגבריות שלהם. אני סוקרת את המגרש ומנסה לראות אם ארז לא נמצא שם במקרה, אולי אזכה לגנוב ממנו בחטף חיבוק או שניים, גם הוא נוהג להשתתף במשחקים. חשבתי עליו רבות בימים האחרונים. הוא שלח לי הודעות שלא אופייניות לו, כמו: "אימא, אני מתגעגע אלייך..."
בן הזקונים שלי הוא צעיר פעלתן. הוא חוגג יום הולדת 12 בעוד קצת יותר משבועיים. לרוב נראה אותו דוהר על אופניו ברכבי השבילים, הוא גם אוהב לשחק פינג פונג ולרכוב על טינקרבל, הסוס האהוב עליו. אך ההידרדרות במצב הביטחוני גורמת לו לחרדה ההולכת וגוברת עם כל מתקפת רקטות חדשה מצד חמאס. בכל לילה אני נשארת לצידו כדי לעזור לו להירדם, ולעיתים הוא אף מבקש ממני ללוות אותו לחדר הרחצה. הוא מקיף את עצמו במיטתו בקן מחבק של בובות פרוותיות שמסייעות לו להירדם.
מטחי הרקטות, שהופכים לאלימים יותר מפעם לפעם, מדאיגים גם אותי. מאז לידת בתי הבכורה גאיה, המטחים לא חדלו מלהתגבר בעוצמתם ובהיקפם, תוך שהם מעלים את מפלס החרדות שלי. בעבר הם אף גרמו למחלוקות עם עופר. נהגתי להטיח בו, מפעם לפעם, שהוא מתנהג בקלות ראש במהלך ירי הרקטות. זו מין תכונה שהוא חולק עם רבים מתושבי הקיבוץ, מסוג האנשים שלא מתרגשים בקלות...
בדרכי למרכולית, עולים מבתי השכנים ריחות התבשילים ואפיית החלות לשבת ומדגדגים את אפי. כולם מכירים את כולם ומצב הרוח טוב ומדבק. החברים שלי לקיבוץ הם אנשים ססגוניים, מצוידים באישיות בולטת ומקורית, ייתכן שאחרת הם לא היו תוקעים יתד במקום שכזה.
השבוע הגיע לקיצו. המרכולית מלאה מפה לפה. בין שיחה קצרה לחיבוק, אני בוחרת פירות יפים, ירקות ובשרים לשבת. והינה מגיע ירמי! חיוך בזווית הפה. הדוור שלנו מתגרה בנו לעיתים קרובות כאשר אנו מדביקים את הבולים בצורה לא נכונה וכותבים את כתובת הנמען במקום הלא נכון על המעטפה. הוא גם זוכר בעל פה את השמות ומספרי הטלפון של כל אחד מהתושבים ואת כל שמות הזמרים של שירי ארץ ישראל. מדי יום, נוסף על עבודתו, הוא מודד את שיעור הגשמים ודואג בקפדנות שתוצאותיו יועברו לרשויות המוסמכות, כאילו עתיד המדינה תלוי בכך. הוא גר לבד ומעולם לא התחתן. גם לו היו סודות שנעלמו... כמו מכתב בדואר!
בהמשך, ליד סככת הטרקטורים ושאר הציוד החקלאי, אני מבחינה בסעיד דויד משה, מנהל גידולי השדה, תמיד נאמן לתפקידו. הוא בעיצומה של שיחה נמרצת עם אביב אצילי, מנהל מוסך המיכון של הקיבוץ. סעיד מאוד אהוב ומוערך בקיבוץ. בזכותו הקיבוץ הקטן שלנו מפורסם כיום ברחבי הארץ וגם מחוצה לה. הודות לעבודתו ולפיקחותו הוא יצר לעצמו מוניטין מצוינים והפך לאחד ממגדלי תפוחי האדמה הטובים ביותר בישראל ויבוליו מיוצאים לכל העולם. בהסכמתו, עלה בדעתם של קבוצת חקלאים להשיק מותג תפוחי אדמה על שמו, שהפך לפופולרי מאוד: תפוחי האדמה של "הדוד משה".
סעיד הוא אדם יוצא דופן ומוכשר, הוא בולט בכריזמה הגדולה שלו ובפשטות. איש אדמה. לעיתים קרובות, כשהגשם יורד, הוא מרים את ידיו לשמיים ומברך על גשמי הברכה שמרווים את גידוליו, שמח להרגיש את המים זורמים על פניו ולהריח כמו ילד את ריח האדמה הרטובה. יש לו השפעה חיובית על הקהילה, ובעיניי הוא שיקף תמיד את דמותו של האב האידאלי: מסור וחם, עובד חרוץ וצנוע, ניחן ביכולת מדהימה למצוא פתרונות לכל בעיה. אין שני לו ביכולת שלו לחבק ולנחם את זולתו. הוא גם שר נפלא. בתקופת החגים העבריים הוא לא מחמיץ הזדמנות להעניק לנו רסיטל ולהציג בפנינו את מידת הכישרון הווקאלי שלו. זה מאוד מצחיק את עדינה אשתו, שגם אותה אני מאוד אוהבת.
לצידו של סעיד עומד אביב אצילי, המחזיק בידו גלגל מתכת משונן וחלוד מעט. לאחר שתיקן אותו, הוא מבקש לקשט אותו במוטיב סמלי: טרקטור חורץ תלמים ואייל מזנק בבהלה. הוא כבר הכין את מכחוליו ומבטיח לסעיד שהוא יסיים את יצירתו עוד לפני תחילת השבוע הבא. אביב, מנהל המוסך, הוא גם אומן שהציג לאחרונה את התערוכה הראשונה שלו. ציורים פיוטיים על חלקים חלודים של כלים חקלאיים, המעידים על נפשו המחוספסת והרגישה. 1
אני ממהרת לאסוף תפוחי אדמה וגזרים משקי היבולים שלנו ומייד עולה שוב על האופניים.
אני עוברת בשדרת הסיגלון. כאן באביב, האדמה מתכסה בשטיח של פרחים סגולים והאוויר מתמלא בזמזום של דבורים. יוסי והב חולף על פניי עם קבוצת האופנוענים שלו, יחד הם תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה. יוסי הוא גם צלם מוכשר חובב נופים וטבע, שלאורך השנים יצר אוסף צילומים מרהיב. כשדרכינו מצטלבות אנו מחליפים בינינו ברכת שלום מהירה. הוא בוודאי בדרכו ללכוד בעין המצלמה את יופייה של שעת הדמדומים. בפעם הבאה אציע לו לצלם את שמוליק רם ואת עודד ליפשיץ, שני ידידיי, בשנות השמונים לחייהם, אשר יושבים כהרגלם על הספסל בסמוך לגדר הקיבוץ, צופים לעזה וממתינים בציפייה לשקיעה המרהיבה. 2 לעיתים נעצרים לידם נערות ונערים צעירים, מקשיבים להם בעודם מספרים את סיפורי העבר על דורות של אנשים מופלאים. עודד ליפשיץ הוא אידאולוג, עיתונאי בעברו ולוחם שלום וצדק. עם הגיל, התשוקה שלו לנגינה על פסנתר לא איבדה מכוחה ואצבעותיו רצות על המקלדת לקצב המוזיקה של החיים. יש לו גם יד ירוקה. עודד ואשתו יוכקה מפורסמים הודות לגינת הקקטוסים המפוארת מול ביתם, מקום בעל ניחוח של המערב הפרוע שבו ילדים משחקים בקאובויז. מעשיו של עודד מעידים על לב גדול, מסירות ומחויבות. כל עוד היה הדבר אפשרי הוא נהג לאסוף אזרחים עזתיים ממחסום ארז ולהסיע אותם לטיפולים בבתי חולים ישראליים. הוא גאה בכך ואני מבינה אותו. אבי נהג לעשות את אותו הדבר. גם הוא היה מסיע אזרחים מעזה לבתי חולים בישראל על מנת שיקבלו טיפול הולם אצלנו, ומחזיר אותם למקום האיסוף.
כשאני נוסעת לאסוף את אימי, זוהי שעת בין ערביים, נקודת הזמן המסוכנת של היום שבה אור היום מתפוגג והולך אך החושך טרם ירד לחלוטין. חמש־עשרה דקות לאחר מכן אני מחנה את הרכב מול ביתה של אחותי. ילדיי לא כאן. סהר קפצה אליי מוקדם יותר עם הקלאב־קאר הירוק של עופר כדי לעזור לי להיפטר מכמה קרטונים. היא לבשה שרוואל וגופייה לבנה ומצב רוחה היה חגיגי. היא אמרה לי שהם מתכננים לעשות הערב פיקניק בטבע עם עופר וארז ורותם יצטרף אליהם גם. עופר מכין בשרים, סלטים ובורקסים. אין ספק שהערב שלהם יהיה תוסס, משמח, ומרובה בפרצי צחוק. הם גם חושבים על לינה בשטח במדבר לאור ירח.
הערב שלנו היה מלא עניין ומבדר אף הוא. האחיינית שלי נויה, ילדה על הרצף האוטיסטי, מיוחדת במינה, בעלת גומות חן, עיניים כחולות ובורקות כאבני חן, וקסם אישי, סיפרה לנו על הספר האחרון מסדרת "הארי פוטר" שאותו קראה, תוך שהיא מתבלת את דבריה בהומור רב. היא מעריצה מושבעת. בסיומה של ארוחת הערב, היא מבקשת רשות לישון בבית סבתה בניר עוז. לשתיים האלה תמיד היה קשר חזק מאוד. אימי דואגת מאוד לנכדתה הקטנה וזו האחרונה מעריצה אותה. "אימא, אפשר לישון אצל סבתא?" "כמובן," עונה לה אחותי גלית. משהו בתוכי מתכווץ באי נוחות, תחושת בטן מוזרה. עלינו ללמוד להקשיב יותר לרחשי הלב והבטן. בתוכנו יש קול שלא משקר.
השקט ששורר והיופי הצלול של השמיים זרועי הכוכבים מגרשים מתוכי את הרוח השחורה הנושבת מעזה. פשוט הזיה רעה... את והרעיונות שלך... עזבי! כשנויה נכנסת איתנו למכונית, אני שותקת.
כעבור רבע שעה, אני מורידה את שתיהן בביתה של אימא, ולאחר שאני נושקת להן, אני אומרת: "להתראות מחר."
לעולם לא אראה אותן שוב.
החיים תלויים על חוט השערה. או על חודה של ידית הדלת.
***
1. רמי שפיר וסעיד דויד משה נרצחו בניר עוז בשבעה באוקטובר (שניהם בני 75). עדינה משה, אשתו של סעיד, נחטפה ושוחררה (בת 72). אביב אצילי נחטף ונרצח בשבי (בן 49).
2. יוסי והב נרצח בניר עוז בשבעה באוקטובר (בן 65). עודד ליפשיץ נחטף לעזה וטרם שוחרר(בן 85). יוכבד אשתו נחטפה ושוחררה (בת 85). שמוליק רם שרד את טבח שבעה באוקטובר אבל לא עמד בצער ונפטר בפברואר 2024 בגיל 86 .
****
לראות את השמיים הכחולים מאת הדס קלדרון
הספר ראה אור לראשונה בצרפת באפריל 2024 בשם 52 יום בלעדיהם (52 jours sans eux).
הנוסח הצרפתי עבר שינויים והתאמות רבות. בגרסה העברית המובאת כאן ישנן תוספות שלא נכללו בספר הצרפתי: שמות, עובדות והקשרים שיש להם משמעות לקורא/ת הישראלי/ת, כמו גם תיאור התרחשויות חדשות שהן תוצאה של שטף האירועים הממשיך להתרחש מאז.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ