זוכת פרס 'מפתנים' לשירה לשנת 2011
שירי אהבה מפוכחים, שירים של אהבה שלא תושלם לעולם, אהבה שיסודה בדידות. זמן רב לא נכתבו בעברית שירים צלולים כל כך, מדויקים כל כך בניסיון לתאר כיסופים, חרדת נפש, געגועים למה שאין להשיגו. העולם שחגית סבג חיה בו הינו אמנם עולם ריאלי, של מעשים קטנים, של חפצים רגילים ועם זאת הוא הופך בשיריה לזירה של התרחשויות נפש. כך כשהיא "מכינה שתי כוסות תה ושותה אותן ביחידות", כך כשהיא "מצלצלת אל אהובה בוקר אחד אף על פי שדיברה איתו כל העת". שכן, בחוסר אשליה היא רואה את האהבה, עיקר עולמה, "כמהלכם של גבר ואישה המשתבש תמיד" ואהובהּ, הוא רק "אהובה שבמילים" שאצלו צריך "להתמעט במידה כזו, כמעשה שבשגרה, עד שיסכין".
ביכולת ניסוח של הבלתי-מוחשי, מצליחה חגית סבג לכתוב שירים שמרביתם עדנה ועם זאת היא מכירה גם את "האכזריות שבהעדר הקשר הנכסף". או כשהיא מדמה אהבה שוב ל"דבר מה חמרי, צהבהב, יום יום עמלני". או כשהיא מודה: "גם אם אדבר בך / לא תתייצב" ועם זאת קיימת תמיד ההבטחה של "ראה כמה יפים אנחנו".
ספר של שירי אהבה שכתבה משוררת צעירה, נדירים בניסוחם, נפלאים באבחנותיהם: "היום דיברתי לעצמי בקול", כותבת חגית סבג ומוסיפה: "והקול יציב / כאילו לא אהבתיך". והיא טועה: קולה יציב וברור בספר זה שכולו דברי אהבה.
אורי ברנשטיין