מָט ילדים

לאחר הקריאה בנובלה "מָט ילדים", המתרחשת בברית המועצות, ולאחר הקריאה ברומן הקצר התל אביבי "גלית וגורדון" – כשיגיעו הקוראים ל"פעמיים", סיפור קצר שהוא פנינה נדירה, כמעט צ'כובית, אין ספק שהרושם שלהם כבר יהיה מגובש: ספר הבכורה הבשל-להפליא של בלה שַׁייֶר הוא תגלית אמיתית. מצד אחד, שייר היא אמן של ניואנסים עשירי תהודה, מלאֵי חמלה ויכולת הַפְלָאָה; ומצד אחר, העלילות שלה מוליכות בזרימה טבעית אל תפניות עדינות ומורכבות, שהן כה אפקטיביות באור החדש שהן שופכות על מצב-העניינים, עד שמתחשק לקרוא את הסיפורים שוב, ומיד.


הגיבורה של "פעמיים", עולה חדשה מרוסיה הנאלצת להיות שוטפת-רצפות בבית-משרדים, מונעת מעצמה נסיעות אל חברתה היחידה, נקודת האור האחת בחייה המבודדים, משום שאינה יכולה להרשות לעצמה את מחיר הנסיעה. אבל מבלי שתבין זאת, היא משלמת פעמיים על כל נסיעותיה בין דירתה לעבודה, כאילו אינה נוסעת לבדה. זו, במובן מסוים, תמציתו של הספר כולו: דמות התלויה ונאחזת באיזשהו זולת 'תאום' ומפנימה את מבטו. כך כל דמות בספר הזה נושאת בחוּבָּהּ 'שתיים'.


למעלה מ-25 שנות חיים משחיתה גלית בתקווה למסד את קשר האהבה שלה עם גורדון. לכאורה השניים הם בדיוק הפכים, שהמרחק ביניהם הוא כגודל המרחק שבין יד-אליהו הפרולטרית לצפון תל אביב, או כמרחק שבין האמא המתעלמת של זו, שגלית כה כמהה לְאישור שלה, לבין האמא החונקת של זה. אבל המהפך שיתחולל אולי יגלה, לפחות לגלית, שההפכים המדויקים הם בעצם כה דומים.

בנובלה "מָט ילדים" ניבטת חצר-משחקים למרגלות בית-דירות בצ'רנוביץ ממרפסות ומחלונות שונים ומנקודות-ראות מנוגדות של שורת ילדים (ובעיקר ילדות). כל אחד מאלה הוא ילד מחונן, בעל איזשהו כישור יוצא דופן, אבל גם חש את עצמו אחֵר או הדוּף ודחוי, בשולי העניינים. אחדים מהם יהודים, אבל בחצר הזו, שהיא 'חזרה-כללית' תמימה לקראת האכזריות של עולם המבוגרים, האחֵרוּת היהודית אינה אלא פרט שווה-ערך בהחלט לכל הנבדָלוּיוֹת האחרות, שבגללן ילדים רודפים בטבעיות ילדים אחרים. ו"ז'ידוֹבְקָה" היא קללה נוראה, לא-מובנת, שאפשר לצעוק גם כנגד ילדה שאביה עונד צלב.

בלה שייר עלתה מברית המועצות בשנות השבעים, בגיל 12. פרסמה סיפורים ב'קשת החדשה', 'עיתון 77' , 'עמדה' ו'אלמנך' – סיפורים שעוררו תשומת לב וזכו לשבחי המבקרים.


'מט ילדים' זיכה את בלה שייר בפרס רמת גן לספר ביכורים לשנת 2012 והיה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר.

את דורכת לי בממליגה
בלה שייר עושה שימוש פואטי ומעניין בהשתקפויות, בכפילויות ובאנלוגיות - המבליטות דווקא את השוני

ילדים הם עם אכזר
נועה אסטרייכר : "אם אתם מחפשים סיבה אחת לרכוש את ספר הביכורים של בלה שייר, הסיפור "פעמיים" הוא הסיבה. אני לא מדביקה את התואר "מושלם" לכל דבר- והסיפור הזה מושלם"

"ספרות מעולה, מעודנת ומשוכללת"
עמרי הרצוג, הארץ, חושב שבלה שייר נעה בין ענייניות מדויקת ומפלחת קרביים לבין רגעים אימפרסיוניסטיים של חסד פואטי. סופרת חדשה ונפלאה, שיש לברך אותה על ספרה הראשון, ולהודות לה עליו

דיוקן של כאב
יותם שווימר על העדינות שאין כדוגמתה, הסגנון הבהיר והרב-שכבתי, האמינות הכבירה של הדמויות והתיאורים המבריקים והמרגשים

"בלהשייר היא מקרה נדיר בספרותנו העכשווית... סיפורים מדויקים וצובטי לב... רוצו לקנות את הספר הזה, הוא מומלץ בחום".
רן יגיל, מעריב

על יתושים ואנשים
טור אישי של בלה שייר על נסיעה לפריס שלא צלחה, ועל קוצר-הראות שסביבו נכתבים סיפורים

טעימה מהספר