מילים לוחמות

לפעמים יש לנו סיפור שצריך למצוא את האומץ לספר אותו

"עוד לא עבר אפילו שבוע. אפילו לא שבוע שלם אבל עם שלושה בתי ספר, איזה שישה או שבעה שוטרים, שני עורכי דין, שתי עובדות סוציאליות, המכשפה מהחירום ופרַנסין".

אלה הם החלקים הקלים של הסיפור, כפי שמספרת דֶּלה (קיצור של דֶּלישֶס) בת העשר.

אמהּ של דֶּלה ושל אחותה סוּקי בת ה־16 כלואה בבית הסוהר בשל שימוש בסמים שגרמו פיצוץ בבית מלון. את אביהן הן אינן מכירות ואינן יודעות אפילו אם לשתיהן אותו אב. החבר של האם, מר קליפטון, אוסף אותן לביתו, אך בשל מעשה איום ונורא – שיסופר בהמשך, בחלק של הדברים הקשים, הן נאלצות להימלט. אין להן איש בעולם, רק זו את זו, כאשר סוּקי הגדולה מטפלת באחותה הצעירה, מגוננת עליה ונוטלת אחריות על הישרדותן.

במילים לוחמות חושפת הסופרת קימברלי ברובייקר ברדלי את הסיפור שכבה אחר שכבה כשהיא מיטיבה לשמור על איזון בין חיים קשים כפי שהם יכולים להיות, לבין חיים יפים כפי שהם יכולים להיות. אירוע דרמטי שמפריד בין האחיות גורם לכל אחת מהן להינתק מהתלות באחרת, למצוא את קולה העצמאי ולפתח את עוצמתה.

מילים לוחמות הוא סיפור סוחף, אמין וחודר. אי־אפשר שלא לחוש הזדהות ואמפתיה כלפי סוּקי ודֶּלה למן הרגע הראשון. וכך כתבה אחת הקוראות: "כשהגעתי לעשרים העמודים האחרונים, הנחתי את הספר בצד כי לא רציתי שייגמר. כשסיימתי, חשתי מלאת תקווה וכוח."

ספר שיעודד כל אחת ואחד למצוא את קולה/ו ולעמוד על שלה/ו.

קימברלי ברובייקר ברֵדלי סיימה תואר בכימיה. אל הכתיבה הגיעה במקרה, לאחר שהשתתפה בקורס מבוא לספרות ילדים והנושא כבש את ליבה. ברובייקר ברֵדלי הוציאה עד היום שבעה־עשר ספרים לילדים ונוער, וזכתה בפרסים ובאותות כבוד רבים.
נולדה באינדיאנה ארה"ב וחיה היום עם בעלה ושני בניה הבוגרים בחווה גדולה בבריסטול, טנסי.
אפשר לקרוא עליה באתר האינטרנט שלה, kimberlybrubakerbradley.com ובבלוג שלה, ,kimberly-brubaker-bradley.blogspot.com וליצור איתה קשר בטוויטר, Twitter kimbbbradley@

מתוך הערת המחברת בסוף הספר:
"דבר ראשון אני רוצה שתדעו שזה קרה לי. כשהייתי ילדה עברתי התעללות מינית. ודבר שני, שהצלחתי להתרפא. זה דרש זמן ומאמץ, והצלחתי. אנשים תמיד יכולים להתרפא. ״היכולת לדבר על זה היא אחד הצעדים הראשונים שעוזרים להתגבר על הנזק שזה גרם."

***

"הסתכלתי לו ישר לעיניים ואמרתי בקול רם, 'אל תיגע בי יותר. אל תיגע יותר בי ובבנות האחרות בכיתה בלי רשות. לעולם.'
טרֶבור התרחק צעד לאחור. הוא נראָה כמעט מבוהל. הייתי יותר גבוהה ממנו. גם יותר כבדה. ובערך פי עשרים יותר תוקפנית. 
הייתי זאבה.
'דֶּלָה!' אמרה המורה דֶבונטֶה. היא באה ונעמדה בינינו. 'שבי, דֶּלָה'!
אמרתי, 'לא רוצה. קודם שהוא יבטיח להפסיק לשלוח אליי ידיים.'
'לא נגעתי בה,' אמר טְרֶבוֹר.
'כן נגעת!' אמרתי. הסתכלתי על המורה דֶבונטֶה.
'תבדקי את הגב שלי. אם תסתכלי מתחת לחולצה שלי, את תראי את הסימן של הצביטה שלו.'
נֶבֶה קמה. 'טרֶבור משקר,' היא אמרה. 'ראיתי אותו צובט את דֶּלָה. וחוץ מזה, הוא עושה את זה גם לי.'
גם לואיזה קמה. היא נראתה מבוהלת, אבל היא עשתה את זה. היא אמרה, 'היום בהפסקה הוא צבט אותי בגב . מצחיק אותו שאנחנו לא לובשות חזיות.'
עוד ילדה קמה. ועוד ילדה. ועוד אחת. שש בנות קמו, נוסף עליי. הפנים של טרֶבור נעשו אדומים.
'חבל שהבנות לא פנו אליי עד עכשיו,' אמרה המורה דֶבונטֶה. 'חבל שלא הייתי יותר קשובה.'
אמרתי, 'קשה לדבר על דברים קשים. בעיקר עם אנשים שלא מקשיבים.'"