מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים
הפתיחה
הם נסעו על פני ארץ החוות השופעת, באמצע הסתיו, עוברים בערים
קטנות שקסמן עתיק ורחובותיהן זהרו בגוונים של עצים בשלכת.
הם דיברו מעט. מבין השלושה ניכרה המתיחות ביותר על פני האב.
מזמן לזמן היה זורק שברי דיבור אל בין השתיקות, דברי אקראי
לא הולמים, שאפילו לו לא הייתה סבלנות לשמוע. פעם אחת אמר
לנערה, שאת פניה ראה בראי האחורי: "כן, את יודעת? הייתי טיפש
כשהתחתנתי — צעיר טיפש שלא ידע שום דבר על גידול ילדים, על
איך זה להיות אבא?" מגננה שהייתה חצי־התקפה, אך הנערה לא
הגיבה על דבריו. האם הציעה שיעצרו לשתות קפה. זה בדיוק כמו
מסע תענוגות, אמרה, בסתיו, עם בתם הצעירה הנחמדה ונוף כה יפה.
הם מצאו מסעדת דרכים ועצרו לידה. הנערה מיהרה לצאת
ופנתה לעבר חדרי השירותים שמאחורי הבניין. כשהלכה, ההורים
סובבו את ראשם במהירות להביט אחריה. האב אמר: "זה בסדר."
"נחכה כאן או שניכנס?" שאלה האם בקול רם, אבל את עצמה.
היא הייתה האנליטית בין שניהם, מתכננת צעדיה מראש — איך
להגיב ומה לומר — ובעלה הניח לעצמו להיות מונחה על־ידה, מפני
שכך היה קל ומפני שבדרך־כלל היה הצדק עִמה. כעת, בתחושת
מבוכה ובדידות, הניח לה לדבר — מתכננת ומחשבת מה הלאה — כי
זו הייתה דרכה למצוא נחמה. היה לו קל יותר לשתוק. "אם נישאר
במכונית," אמרה, "נוכל להיות איתה כשתזדקק לנו. כי אם היא תצא
ולא תראה אותנו... אבל אם נצא, זה ייראה כאילו אנחנו בוטחים
בה. היא מוכרחה להרגיש שאנחנו בוטחים בה..."
הם החליטו להיכנס פנימה ועשו זאת בקפידה רבה והתנהגו
כרגיל במופגן. כשהתיישבו בתא ליד החלון, יכלו לראות אותה
מקיפה את פינת הבניין ובאה לעברם: הם ניסו להביט בה כאילו
הייתה זרה, בתם של אחרים שאליה התוודעו זה עתה, איזו דבורה
שאינה שלהם. הם בחנו את הגוף המתבגר חסר החן ופסקו לטובתו,
הפנים נבונות ומלאות חיים, ורק הבעתם צעירה משהו משש־עשרה
שנותיה.
הם היו רגילים לבגרות מוקדמת, מרירה כלשהי, אצל ילדתם, אך
כעת לא זיהו אותה בפנים המוּכּרות, אותן פנים שניסו לשכנע את
עצמם, כי הם יכולים להתרחק מהן. האב חשב: ׳איך ייתכן שהזרים
צדקו? היא שלנו... כל חייה. הם לא מכירים אותה. זוהי טעות —
טעות!׳ האם התבוננה בעצמה המתבוננת בבִתהּ. "כלפי חוץ... אסור
שייראה סימן, שום צלקת — חיצוניות ללא דופי." והיא חייכה.
בערב עצרו בעיר קטנה ואכלו במסעדה הטובה ביותר שבּה, ברוח
של מרד והרפתקה, מפני שלא היו לבושים כיאות. לאחר הארוחה
הלכו לסרט. נראה שדבורה נהנתה. הם התבדחו בזמן הארוחה והסרט
ולאחר מכן, כשהעמיקו מערבה אל תוך חשכת האזור הכפרי, דיברו
על מסעות אחרים, מחמיאים זה לזה כשדלו מזיכרונם פרטים קטנים
ומצחיקים מחופשות קודמות. כשנעצרו לשנת־לילה במוטל, דבורה
קיבלה חדר לעצמה, זכות מיוחדת נוספת, אשר איש, אפילו לא
הוריה שאהבוה, לא ידע עד כמה הייתה זקוקה לה.
כשישבו יחד בחדרם, הביטו יעקב ואסתר בּלאוּ זה בזו מאחורי
העמדת הפנים ושאלו את עצמם מדוע כעת, כשהם לבדם, המסכות
לא נופלות ומאפשרות להם לנשום לרווחה, להירגע ולמצוא זה
בזו מידה של שלווה. הם יכלו לשמוע מעבר לקיר הדק, את בִּתם
פושטת בגדיה בחדר הסמוך. אפילו במבטי עיניהם לא הודו זה בפני
זה כי כל הלילה יהיו אוזניהם כרויות לשמוע קול אחר מאשר הקול
השליו של שנתהּ, קול שפירושו עשוי להיות... סכנה. רק פעם אחת,
לפני ששכבו למשמרתם האפלה, פרץ יעקב מאחורי מסכת פניו
ולחש באוזן אשתו: "מדוע הם שולחים אותה רחוק?"
"הרופאים אומרים שהיא מוכרחה לנסוע," השיבה לו אסתר
בלחישה. שוכבת נוקשה ומביטה בקיר דומם.
"הרופאים." יעקב מלכתחילה לא רצה להעמיד אותם בניסיון הזה.
"זה מקום טוב," אמרה, בקול רם יותר, מפני שכך רצתה שיהיה.
"הם קוראים לזה בית־חולים למחלות־נפש, אבל זה מקום, אֶס,
מקום שבו שׂמים אנשים כדי להרחיק אותם. איך זה יכול להיות
מקום טוב לנערה — היא כמעט ילדה!״
"הו, אלוהים, יעקב," אמרה, "כמה היה עלינו להיאבק כדי להגיע
להחלטה? אם אנחנו לא יכולים לבטוח ברופאים, את מי אנחנו
יכולים לשאול? במי לבטוח? ד״ר ליסטר אומר שזוהי העזרה היחידה
שהיא יכולה לקבל כעת. אנחנו מוכרחים לנסות את זה!״ בעקשנות
הפנתה ממנו את ראשה אל הקיר.
הוא היה שקט, ויתר לה פעם נוספת; היא תמיד הייתה זריזת
לשון יותר ממנו. הם אמרו לילה טוב, שניהם העמידו פני ישנים
ושכבו, נושמים עמוקות כדי להשלות את האחר, עיניהם כואבות
באפלה, משגיחים.
מצדו השני של הקיר השׂתרעה דבורה במיטה. בממלכת איר היה
מין מקום נייטרלי שנקרא הדרגה הרביעית. ניתן היה להגיע לשם
רק בדרך מקרה. לא על־ידי נוסחה ולא על־ידי פעולה רצונית.
בדרגה הרביעית לא היו רגשות שעוררו סבל ולא עבר או עתיד
להישחק כנגדם. לא היה זיכרון ולא שליטה עצמית, דבר לא היה
מלבד עובדות יבשות, שהתייצבו ללא דיחוי כשנזקקה להן ומבלי
שנקשר בהן רגש כלשהו.
כעת, במיטה, משהגיעה לדרגה הרביעית, העתיד לא נגע לה.
האנשים בחדר הסמוך היו ככל הנראה הוריה. יפה. אולם זה היה
חלק מעולם צללים, שהיה הולך ונמוג, ואילו עתה היא הושלכה ללא
פגע לעולם חדש שאליו לא הייתה לה כל נגיעה. כאשר התרחקה
מהעולם הישן, התרחקה גם מהקלחת של ממלכת איר, מן החבורה
של האחרים, מן הצנזור וּמאֵלי איר. היא התהפכה וישנה שינה
עמוקה, נטולת חלומות ומרגיעה.
בבוקר המשיכה המשפחה בדרכה. כשהמכונית התרחקה מהמוֹטל
אל תוך היום שטוף החמה, היה נדמה לדבורה, כי המסע יימשך
לעד וכי אפשר שהשלווה והחירות הנפלאה שחשה עשויות להיות
תשורה חדשה מטעמם של אֵלי איר ולשכותיהם, שהפגינו כרגיל
התנהגות תובענית למדי.
לאחר מספר שעות של נסיעה בנוף חום וזהוב וברחובות של
ערים מנומרות שמש, שאלה האם: "איפה הפנייה, יעקב?"