פֶבְּרוּאָר
הַחֹרֶף סוֹגֵר אוֹתָנוּ בַּבַּיִת.
אַתָּה יָשֵׁן בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים.
הָעֶרֶב מַלְבִּישׁ אוֹתָנוּ שִׂמְלַת עֲנָנִים מִן הַיָּם.
יָרֵךְ חַמָּה עַל יְרֵכִי. אֶצְבְּעוֹתֵינוּ רוֹתְחוֹת
בֵּין סָדִין לִשְׂמִיכָה,
הַצִּפּוֹרִים מְבָרְכוֹת עַל הָעֶרֶב הַיּוֹרֵד.
גֶּזַע הָעֵץ בַּחַלּוֹן כָּהָה מִמַּיִם, בֶּחָצֵר רָצִים שִׁטְפוֹנוֹת.
לְאַחַר הַמָּעוֹף נִרְדַּמְתָּ עַל חָזִי.
שָׁם עָצַר הַזְּמַן.
מקור הרעב
דְּמֻיּוֹת גְּבוֹהוֹת עָמְדוּ בְּדֶלֶת, אַבָּא וְאִמָּא שֶׁאֵינָם שֶׁלִּי,
הֵם הִתְפַּלְּאוּ: הֵיכָן אִמּךְ?
מִי אַתֶּם? שָׁאַלְתִּי.
אֲנַחְנוּ הוֹרִים שֶׁל יֶלֶד אַחֵר. אֲת הִרְבַּצְת לוֹ הַיּוֹם בְּבֵית הַסֵּפֶר. אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלךְ?
לֹא יוֹדַעַת, אֲנִי רַק שׁוֹכֶבֶת כָּאן בּשֶּׁקֶט מִתַּחַת לשָׁטִיחַ, בֵּין הַצְּלָלִים,
בְּדִיּוּק הִתְכַּוַּנְתִּי לִבְלֹעַ כַּדּוּרִים.
אִמָּא הָלְכָה, תָּם עִדָּן הָרֹךְ וְהֵחֵל עִדָּן הַמַּכָּה.
אֲנִי מפַרְפֶּרֶת וְגַם אֲחוֹתִי מִתְקָרֶבֶת לִלְגֹּם מִדָּמִי.
כָּאן הַיָּגוֹן הוּא מֵחְצָב הֲרָרִי. מֵעַל הֲרֵי הַסְּטוּדְיוֹ הַגְּבוֹהִים,
מֵעַל גַּלְגַּל הַיּוֹצְרִים, גַּם אֶגְרוֹף מֻכְרָח מַצָּב שֶׁל רְגִישׁוּת.
הַטַּבַּעַת שֶׁל אִמִּי עַל אֶצְבָּעִי. יֵשׁ לִי כֹּחַ נבואי
אַךְ לֹא יָדַעְתִּי שֶׁכָּךְ זֶה יִגָּמֵר.
הִתְקַפְּלוּ אֵיבָרֶיהָ וּבָא הקיץ לְהַדְלִיק זֹהַר אַחֵר.
ענת בצר אמרה
אָמָּנִים הֵם הָאֲנָשִׁים הֲכִי חֲשׁוּבִים בָּעוֹלָם.
יֵשׁ לִי דּוֹדָה אַרְטִיסְטִית, תָּמִיד כֻּלָּם זִלְזְלוּ בָּה,ּ
תָּמִיד פָּחֲדוּ שֶׁאֶהְיֶה כָּמוֹהָ, אוֹי וַאֲבוֹי. אֲנִי לֹא רָאִיתִי טוֹב,
לֹא רָאִיתִי בִּכְלָל, הִדַּרְדַּרְתִּי בְּלִמּוּדִים כִּי הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי לֹא רוֹאה טוֹב,
אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הֶאֱמִינָה לִי, הִיא חָשְׁבָה שֶׁרָצִיתִי
לִהְיוֹת כְּמוֹ חֲבֵרָה שֶׁלִּי שֶׁקָּנְתָה מִשְׁקָפַיִם.
רַק אַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן לָקְחוּ אוֹתִי לִבְדִיקַת עֵינַיִם וְאִמָּא שֶׁלִּי בָּכְתָה.
הִיא פָּחֲדָה שֶׁלֹּא אֶמְצָא חָתָן, שֶׁזֶּה מְכֹעָר.
הָיוּ שָׁנִים שֶׁלֹּא רָאִיתִי מֵרָחוֹק. לָקַחְתִּי אַרְבָּעָה נְיָרוֹת וְחִבַּרְתִּי אוֹתָם,
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַצִּיּוּר שֶׁצִּיַּרְתִּי לִפְרָטֵי פְּרָטִים.
זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁמַּמָּשׁ נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ מַשֶּׁהוּ,
שֶׁהָיִיתִי בְּתוֹךְ אֵיזֶה עִנְיָן,
מָקוֹם שֶׁל רִכּוּז, שֶׁל מֵדִיטַצְיָה,
עַד כְּדֵי כָּךְ כשֶׁהַמּוֹרֶה נִכְנַס לְכִתָּה, נוֹרָא נִבְהַלְתִּי.
הָיִיתִי קְטַנָּה, זוֹ הָיְתָה חֲוָיָה מְאוֹד חֲזָקָה
וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁמֵּאָז אֲנִי מְנַסָּה לְשַׁחְזֵר אוֹתָהּ.
*
עַל כָּל שְׁגִיאוֹתַי שִׁלַּמְתִּי
וַאֲנִי יוֹדַעַת כִּי רַבּוֹת הָיוּ,
אַף לֹא עַל אַחַת נִמְחַלְתִּי
וְלֵילוֹתַי גָּאוּ וְדָמְעוּ.
כְּכַלְבָּה עֲזוּבָה יִלְלָתִי
בְּצִפִּיָּה לְעֵינָיו וְלִנְשִׁיקָתוֹ,
נִכְלֶמֶת עָמַדְתִּי לִפְנֵי דַּלְתּוֹ
אַךְ הוּא לֹא בָּא לְנַשְּׁקֵנִי.
לֹא לְהוֹסִיף עוֹד צַעַר
זֶה כָּל שֶׁנּוֹתַר לַעֲשׂוֹת.
הָעוֹלָם הוא פֶּצַע מְדַמֵּם,
רַק לֹא לְהוֹסִיף מַכְאוֹב.
*
בְּדֵצֶמְבֶּר,
הוּצְפָה בְּרֵכַת הַסַּרְטָנִים במַיִם קָרִים
וקֶצֶף הַיָּם כִּסָּה הַכֹּל בִּשְׂמִיכָה לְבָנָה.
בִּנְיָנִים גָּבְהוּ מֵעָלֵינו,
סְבִיב רַגְלֵיהֶם הִתְפַּתְּלוּ רוּחוֹת מן הים.
יָצָאנוּ מִן הַחֲדָרִים פְּתוּחֵי פְּצָעִים,
כַּאֲנָשִׁים שְֶׁאִבְּדוּ אֶת חֵרוּתָם.
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הִגִּיעַ עַד קַרְקָעִית תְּהוֹמוֹת
וּמָשָׁה מִשָּׁם עַקְרַבִּים.
עַל הַפְּצָעִים נָשְׁבָה רוּחַ צִנָּה.
יְלָדִים רָצוּ בַּחוֹפִים, רוּחַ נָשְׁפָה בַּמְּעִילִים,
יֵאוּשׁ זוֹ קְפִיצָה למְצוּלוֹת
מִסִּפּוּן אֳנִיָּה שֶׁמַּמְשִׁיכָה לְהַפְלִיג.
***
מקור הרעב, שירים מאת חגית גרוסמן | סדרה לשירה בעריכת ארז שוייצר
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע״מ