מקצועות של אחרים | פרק

פרק מן הספר מקצועות של אחרים

הגולגולת והסחלב



לפני שנים רבות, קצת אחרי מלחמת־העולם, הוטלה עלי שורת מבדקים פסיכולוגיים (ליתר דיוק, הטלתי על עצמי, כמעט מרצון). בלי התלהבות רבה, אם לא ממש בניגוד לצו לבי, הגשתי בקשה למשרה בתאגיד תעשייתי גדול; הייתי זקוק לעבודה, אבל לא אהבתי חברות גדולות, היו לי רגשות מעורבים, וחששתי־קיוויתי שהבקשה שלי לא תיענה בחיוב. קיבלתי הזמנה להתייצב "לכמה מבדקים", מלוּוָה בהודעה שלתוצאותיהם לא תהיה שום השפעה על סיכויי קבלתי, אלא הם רק ימנעו "מאדם עגול להגיע לחור מרובע". המטפורה הנועזת הפתיעה אותי וסקרנה אותי: הייתי צעיר יותר ואהבתי דברים חדשים. ננסה, נראה איך זה.

באולם ההמתנה מצאתי את עצמי בחברת כשלושים מועמדים נוספים, כמעט כולם גברים, כמעט כולם צעירים וכמעט כולם בלחץ. עברנו בדיקה רפואית חפוזה וריאיון אגבי על ההיסטוריה הרפואית שלנו. כל זה הזכיר לי באופן לא נעים את הטקס, הברוטלי הרבה יותר, יש לומר, שלפני שנים מעטות ציין את כניסתי ללאגֶר: כאילו אדם זר מסתכל לתוכך כדי לדעת מה אתה מכיל ומה ערך התכולה, כפי שעושים לקופסה או לשקית.

המבחן הראשון היה לצייר עץ. לא ציירתי דבר מאז בית־הספר היסודי, ובכל־זאת, לעץ יש מאפיינים ספציפיים; העליתי את כולם על הדף ומסרתי אותו. יותר עץ מזה לא היה יכול להיות.

המבחן הבא היה תובעני יותר: איש צעיר, שלא נראה חדור התלהבות במיוחד, מסר לנו חוברת עם חמש־מאות וחמישים שאלות, שהיה עלינו לענות עליהן ב"כן" או "לא". חלקן היו מטופשות, אחרות היו פולשניות באופן יוצא־דופן, והיו גם כאלה שנראו כאילו תורגמו ברשלנות, אולי משפה שלא הובנה היטב. "האם אי־פעם חשבת שהתאבדות תוכל לפתור את בעיותיך?" אולי כן ואולי לא, ועל־כל־פנים איני עומד לומר לכם. "בבוקר, האם יש לך תחושה שפסגת הראש שלך רכה?" לא, אני נשבע. "האם יש לך, או היה לך בעבר, קושי באוּרִינציה?" שכני לשולחן הגיע מטָרַאנְטוֹ, והוא דחק בי במרפק ושאל, "חבר, מה זה בדיוק 'אורינציה'?" הסברתי לו, והוא נראה מעודָד. "האם אתה סבור שמהפכה תוכל לשפר את המצב הפוליטי?" יופי, טמבל! אני לא מהפכן, אבל גם אילו הייתי...

הצעיר הלך עם החוברות שלו, ובמקומו נכנסה צעירונת ברוּנטית, צעירה בעליל מן הצעיר ביותר בינינו. היא אמרה לנו להיכנס איש־ איש בתורו למשרדה, שהיה בסמוך. כשהגיע תורי, היא הראתה לי ארבעה או חמישה כרטיסים שהודפסו עליהם תמונות אניגמטיות, וביקשה ממני לבטא בחופשיות את התחושות שהן מעוררות בי. כרטיס אחד הציג סירה ריקה בלי משוטים, נטויה על צידה וזנוחה בין שיחים ועצים. אמרתי שכשהיינו שואלים "איך הולך?" את עוזרת־הבית הזקנה שלנו, היא היתה עונה בייאוש, "כמו סירה ביער" - והצעירונת נראתה לי מרוצה.

בתמונה אחרת היו כמה איכרים שישנו שרועים על הקרקע, בלב האלומות, וכובעיהם משוכים על פניהם; הם העלו בדעתי צמא, עייפות, מנוחה ראויה ושברירית. בתמונה השלישית ישבה נערה צעירה ישיבה שפופה למרגלות מיטה בתנוחה מאולצת ולא־טבעית, ראשה היה מוסתר בין הכתפיים וגבה קמור, כאילו גבה־עצמו הוא שריון מול מישהו או משהו; על הרצפה היה חפץ לא־ברור, שהיה יכול להיות אקדח. איני זוכר את נושאי הציורים האחרים; מלאכת הפרשנות מצאה חן בעיני וגרמה לי לחוש נוח, הצעירונת אמרה לי שהיא מבחינה בכך, ומבלי להוסיף מלה ליוותה אותי אל החדר הקרוב.

כאן ישבה מאחורי שולחן־כתיבה צעירה אלגנטית ויפהפייה. היא חייכה אלי כאילו היא מכירה אותי כבר זמן רב, הזמינה אותי לשבת מולה, הציעה לי סיגריה והתחילה לשאול אותי שאלות טכניות, אישיות ואינטימיות, מהסוג שמוודים שואלים בווידויים. במיוחד עניינו אותה רגשותי כלפי אמי וכלפי אבי: על אלה התעקשה באופן מרגיז, אבל מבלי להרפות ולו לרגע מחיוכה המקצועי.

בזמן ההוא כבר קראתי את הפרויד שלי ולא הרגשתי את עצמי חסר מושג לגמרי. יצאתי מהעניין בכבוד, אדרבה, אפילו העזתי להגיד ליפהפייה שחבל שיש לנו זמן מועט כל־כך, אחרת אולי היינו מגיעים ל"העברה" והייתי מזמין אותה לארוחת־ערב, אבל היא חתכה אותי מיד, בארשת מעט יבשה. בשלב הזה התחיל כל העניין בהחלט לשעשע אותי: נעלמה המצוקה מכך שחודרים לתוכי ושוקלים אותי.

המשכתי לעוד חדרון ולעוד בוחנת: היא היתה מבוגרת יותר מקודמותיה וגם יהירה יותר. אפילו מבלי להסתכל בפני, פרשה מתחת לאפי את עשר הצורות של רורשאך. אלה כתמים גדולים אמורפיים אך סימטריים, שנוצרו באמצעות קיפול לשניים של דף נייר לבן, שעליו טיפת דיו שחורה או צבעונית: במבט ראשון יכולות הצורות להיראות כמו צמדי גמדים, או שלדים, או מסכות, או חרקים תחת עדשת מיקרוסקופּ, או ציפורי טרף; במבט נוסף אין להן משמעות. דומה שהאופן שבו הן מתפרשׁות מספק רמזים לגבי אישיותו המורכבת של הנבדק. אלא שבדיוק לפני כמה ימים דיבר אתי חבר על הכתמים האלה, וגם השאיל לי מדריך המלווה אותם ומסביר בעזרת פרטים מעניינים רבים איך לפרש את פירושי הנבדקים, כלומר, מה מסתתר בנפשו של מי שמזהה בכתמים האלה גולגולת, או, לעומת זאת, סחלב. נראָה לי נכון להזהיר את הבוחנת שלי שהמבחן שלי יהיה מוטה.

אמרתי לה את זה, והיא התנפחה כולה מכעס. איך יכולתי להרשות לעצמי להפר כך את הכללים? לא נשמע כדבר הזה: יש דברים שְׁמוּרים ביותר, דברים שלהם, שהדיוטות לא צריכים לדחוף את האף לתוכם. המקצוע שלהם מורכב, ואף־אחד לא צריך לנסות לגנוב אותו. אבל בעיקר: מה היא תכתוב עכשיו בטופס שלי? היא בלי ספק לא יכולה להשאיר אותו ריק. בקיצור, הכנסתי אותה למצב חסר־מוצא. נחלצתי באיזו התנצלות לא־מחייבת והזזתי הצידה את כל הפרשה; כשהגיע אלי מכתב ההתקבלות עניתי שכבר מצאתי משרה אחרת, דבר שהיה נכון.

כעבור כמה חודשים נודע לי במקרה שהמועמדים האמיתיים לא היינו אנחנו, השלושים, אלא הם, הבוחנים שלנו: הם היו צוות פסיכולוגים במבחן, והמבדק שלנו היה "הופעת־הבכורה" שלהם, מה ששוליות אומנים מכנים "יצירת־מופת".

מאז לא עברתי שוב מבחנים מהסוג הזה, וטוב לי שכך. אני לא מאמין בהם: נראה לי שהם מפֵרים כל־מיני זכויות יסוד שלנו, וחוץ מזה, הם חסרי־ערך, כי אין כבר מועמדים בתולים. ולעומת זאת אני אוהב אותם כשהם חלק ממשחק: אז הם נפטרים מן היומרנות שלהם ומגרים את הדמיון. הם נותנים דרור לרעיונות חדשים, ועשויים ללמד אותנו משהו על עצמנו.

---

'מקצועות של אחרים', פרימו לוי. מאיטלקית: יונתן פיין. ערך: מנחם פרי. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.