מר מאני | טעימה

מתוך מר מאני

שיחה ראשונה
משאבי־שדה. יום שישי, השלושים ואחד בדצמבר 1982, שעה שבע בערב.

המשוחחים:
הגר שילה. נולדה ב־1962 במשאבי־שדה, קיבוץ שנוסד ב־1949 ונמצא כשלושים קילומטרים מדרום לבאר־שבע. הוריה, רוני ויעל שילה, הגיעו לקיבוץ ב־1956 במסגרת שירותם הצבאי בנח״ל. אביה, רוני, נפל במלחמת ששת הימים, ביום השישי למלחמה, בקרבות רמת הגולן. הגר היתה אז בת חמש, ולפיכך נכונה טענתה שהיא שומרת זכרונות ברורים אחדים מאביה.
הגר התחנכה בבית־הספר האזורי ברביבים. כאשר סיימה את לימודיה, חסרו לה שתי בחינות בגרות, באנגלית ובהיסטוריה, שאליהן לא ניגשה. היא התגייסה באוגוסט 1980, ושירתה כמש״קית ת״ש בחטיבת הצנחנים, במחנה הקבע שלהם באזור בית־ליד. בגלל המרחק בין הבסיס לקיבוץ הירבתה לשהות בחופשותיה שבמשך השבוע בתל־אביב, שם לנה אצל סבתה מצד אביה, נעמי, שהגר היתה כרוכה אחריה מאוד והיתה מושכת ממנה סיפורי זכרונות על ילדותו של אביה. הסבתא, שנהנתה מנוכחותה מלאת החיים של נכדתה, ניסתה כל העת לשכנע אותה להירשם בתום שירותה ללימודים באוניברסיטה של תל־אביב. ואכן, עם סיום שירותה הצבאי, שחודשיו האחרונים היו סוערים בגלל מלחמת לבנון שפרצה ביוני 1982, ולמרות התנגדות אמה, שסברה שהגר חייבת לחזור לפחות לשנת עבודה מסודרת אחת במשק בטרם תצא ללימודים, הצליחה הגר לשכנע את אסיפת החברים לאשר את לימודיה, מה גם שלימודים אלו מומנו כולם באמצעות מענק של מישרד הביטחון ליתומי המלחמות. הגר נרשמה לחוג לקולנוע בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל־אביב, אבל מאחר שתעודת הבגרות שלה היתה חסרה, לא התקבלה כתלמידה מן המניין, ונאלצה תחילה ללמוד שנה אחת במכינה הקדם־אקדמית. בשנת לימודים זו אמורים התלמידים להשלים את בחינות הבגרות החסרות, וגם ללמוד הבעה עברית, אנגלית ומתמטיקה, על־מנת לחזק את כושרם האקדמי.
בתחילת חודש דצמבר נענתה הסבתא נעמי להפצרות בנה, דודה של הגר, בן־ציון שילה, עובד בכיר בקונסוליה הישראלית במארסיי, לבוא לבקר אותו, כפיצוי על ביטול ביקור הקייץ שלו בישראל, עקב מעמסת ההסברה שהוטלה על כתפי עובדי מישרד החוץ בגלל מלחמת ״שלום הגליל״. למרות שלא רצתה לעזוב את נכדתה האהובה לזמן ארוך, לא יכלה שלא להיעתר לבנה היחיד, בן הארבעים, שרווקותו עדיין הטרידה אותה מאוד. תמיד האמינה שנוכחותה לידו אולי תוכל לזרז שידוך אפשרי, ולכן האריכה את ביקורה, כדי להשתתף בקבלות־הפנים שעורכת הקונסוליה לקראת השנה האזרחית החדשה.
הגר, קצרת קומה וקלה בתנועותיה, שירשה את צבע שערה הארגמני מאביה המנוח, נהנתה מאוד מן המחשבה שדירתה הגדולה והיפה של הסבתא תעמוד עכשיו כולה לרשותה. תחילה חשבה להזמין לגור עמה ידידה אחת, שהכירה על ספסל הלימודים במכינה, בחורה נמרצת בשם איריס, אף היא יתומת מלחמה, שאיבדה את אביה במלחמת יום הכיפורים, והיתה לה התמצאות מפתיעה בכל ההטבות וההנחות שמעניק מישרד הביטחון לשארי הנופלים, אולם בסוף לא יצאה ההזמנה לפועל, וטוב שכך מבחינתה של הגר, שכן בתחילת דצמבר החלה לקיים בדירת הסבתא קשר עם סטודנט מ.א. בשם אפרים מאני, מורה בקורס להבעה עברית של המכינה הקדם־אקדמית. הקשר החל באינטנסיביות רבה, למרות שכבר בתשעה לדצמבר יצא אפרים מאני לשירות מילואים בגיזרה המערבית של לבנון, שעדיין לא שקטה, חרף ״הסכם השלום״ שנחתם בין ירושלים לבין ביירות.

יעל שילה (לבית קרמר). נולדה בקריית־מוצקין ב־1936. היתה פעילה מאוד בתנועת־הנוער של המחנות העולים, וגם עסקה בהדרכה, וב־1952 יצאה להכשרה צעירה לתקופה של שנה בקיבוץ עין־חרוד, ובכך הופרעו לימודיה. תעודת בגרות לא סיימה. ב־1954 הצטרפה לגרעין ״רעים״, אשר יצא להכשרה לקיבוץ ראש־הניקרה. לקבוצה, שהורכבה מאנשי הקריות, הצטרפו גם אחדים מבוגרי התנועה מתל־אביב וראשון־לציון, וביניהם בעלה לעתיד, רוני שילה, שסיים את לימודיו בתיכון־חדש בתל־אביב. החברות בין השניים נתרקמה כבר בראש־הניקרה, ולאחר שרוני סיים את האימון המתקדם במסגרת הנח״ל המוצנח, והשתתף בקייץ 56 בשתי פעולות־תגמול, וכמובן גם במיבצע סיני, יצאו השניים, יחד עם שאר חברי ההכשרה, לשל״ת בקיבוץ משאבי־שדה. החיים בקיבוץ הדרומי מצאו חן בעיניהם, ועם שיחרורם מהצבא החליטו להישאר בו כחברים. ב־1958 נישאו. שניהם עבדו בחקלאות, רוני בפלחה ויעל במטעים. ב־1962, לאחר טיול ליוון ולאתריה במסגרת סיורי הקייץ של החברה ההיסטורית, נולדה בתם הבכורה, שקראו לה הגר כביטוי להיאחזותם במידבר. לאחר ארבע שנים, ב־1966, נולד תינוק שני, אולם הוא נפטר לאחר שבוע מצהבת אקוטית, שנגרמה מהצלבה של שתי תת־קבוצות דם שונות, בעיה שמחלקת הלידות בבית־החולים בבאר־שבע לא היתה מודעת לה. לאחר התייעצות רפואית הוחלט להיערך טוב יותר לקראת הלידה הבאה, אולם זו לא התרחשה, כי רוני נפל בסוף מלחמת ששת הימים, בקרבות רמת הגולן בכביש קוניטרה־דמשק.
למרות הפצרות הוריה, ובעיקר הוריו של רוני, שתעזוב את הקיבוץ ותחזור העירה, נשארה יעל עם ילדתה בת החמש במשק, ואף העמיקה את קשריה במקום. אומנם ידעה היטב, שסיכוייה להינשא מחדש בקיבוץ המרוחק ודל התושבים יהיו משנה לשנה קלושים יותר. היא המשיכה לעבוד במטע, ואף ריכזה את הנסיונות החדשניים בגידול אבוקדו. במלחמת יום הכיפורים, כשיצא מזכיר הקיבוץ לשירות מילואים ממושך, נתמנתה יעל לשמש במקומו, ומאז מילאה תפקיד זה במשך קדנציות אחדות לשביעות רצון כללית, אם כי היו חברים שמצאו אותה נוקשה מבחינה אידיאולוגית. קשריה עם בתה הגר, שבדרך־כלל היו עמוקים, נקלעו מפעם לפעם למשברים לא קלים, ולא אחת עודדוה חברים קרובים לצאת לקורסים מיוחדים של תנועת הקיבוצים בנושאי חינוך ופסיכולוגיה. קורסים עממיים ואקראיים אלו בפסיכולוגיה מצאו חן בעיניה, ומפעם לפעם אף היתה נוסעת לשמוע הרצאות־אורח באוניברסיטת באר־שבע במסגרת החוגים לפסיכולוגיה וחינוך. ב־1980, למרות שכבר התקרבה לגיל 44, הסכימה להשתתף באחד המיפגשים של פנויים ופנויות שאירגנה התק"ם, אולם נשבעה לעצמה שלעולם לא תצא למיפגש נוסף מסוג זה.
יעל חששה, שקשריה המיוחדים של בתה, בזמן שירותה הצבאי, עם חותנתה, הסבתא נעמי, שהתאלמנה באמצע שנות השבעים, יפתו בסופו של דבר את הגר לעזוב את הקיבוץ, ולכן גם התנגדה שהגר תתחיל בלימודיה באוניברסיטה מייד לאחר תום השירות הצבאי, והעדיפה שתחזור למשק לפחות לשנת עבודה אחת. כשהגישה הגר בקשה ליציאה ללימודים, ניסתה יעל לעשות בסתר נפשות לעמדתה השוללת. אולם המדיניות הליבראלית של הקיבוצים בתחילת שנות השמונים בכל הנוגע ל״מימוש העצמי״ של הבנים והבנות המסיימים את השירות הצבאי, שנועדה למנוע תואנות לעזיבות חפוזות, וגם העובדה שאת לימודי הגר יממן מישרד הביטחון, במסגרת הסיוע שהוא נותן ליתומי מלחמות ישראל, הכריעו את הכף באסיפה הכללית נגד עמדתה של יעל. מגורי הגר אצל סבתה הקלו על הקשר הטלפוני עמה, ויעל והגר קבעו לעצמן לדבר זו עם זו לפחות פעמיים בשבוע, למרות שב־1982 עדיין לא הותקנו במשאבי־שדה שלוחות של טלפונים אישיים בבתי החברים.

חלקהּ בשיחה שלהלן חסר.

־ אבל אפילו אם נעלמתי, אמא, הרי רק קצת נעלמתי, ולמה היתה סיבה לדאגה כזאת...
־ אבל כן טילפנתי אמא. בפירוש טילפנתי, ביום רביעי בערב, מירושלים...
־ ודאי, ביום רביעי עוד הייתי בירושלים, גם אתמול...
־ גם אתמול, אמא, גם היום, אבל השארתי הודעה...
־ איך לא קיבלת אותה?
־ הו, אלוהים שבשמיים, אמא, אל תגידי ששוב הלכה לאיבוד הודעה שלי!
־ אני יודעת... למי שהרים את השפופרת...
־ איזה מתנדב גרמני...
־ אבל מה יכולתי לעשות, אמא? זאת לא אשמתי שאין כבר אדם שפוי במשק שמוכן להרים את השפופרת בחדר־האוכל לאחר ארוחת־ערב, כי אף אחד לא רוצה לרוץ בקור בין הבתים לחפש את המטולפן. תנסי פעם את לתפוס את הקיבוץ מאוחר בערב בחורף, ולדבר באנגלית ממרחקים עם מתנדב חצי מסומם, שכבר שכח איך מחזיקים עיפרון ביד, ואז אולי תביני שלא בדיוק היה הכי נבון מצידך להנהיג בקנאות כזו מסע התנגדות לטלפונים פרטיים, כאילו על זה יעמוד או יפול הסוציאליזם. במשקים אחרים טלפונים בחדרים הם כבר מזמן חלק טבעי של איכות החיים...
־ עדיין לא ראיתי, אמא, אף קיבוץ שמתמוטט כלכלית... זאת פנטזיה...
־ אבל לא נעלמתי, אמא... פשוט לא הייתי בתל־אביב בשלושת הימים האחרונים...
־ הוא? מה פתאום, הוא עדיין במילואים שם בלבנון, ואני הרי בשליחות שלו עליתי לירושלים לבית אביו, ושם נתקעתי עד היום בבוקר.
־ תקעתי את עצמי...
־ אבל זה הסיפור, אמא... זה בדיוק הסיפור...
־ לא, השלג התחיל בירושלים ביום רביעי אחר־הצהריים, אבל אתמול כבר לא נשאר ממנו זכר...
־ לא, זה הוא שנתן לי את המעיל הישן הזה, אבא שלו, האדון מאני הזה...
־ כך אני קוראת לו בלבי, אדון מאני... לא יודעת למה...
־ אבל זה בדיוק לב הסיפור, ורק בשביל הסיפור הזה חזרתי הביתה היום, למרות שאני משוגעת לשבת כאן איתך במקום להסתגר בתל־אביב ולהתכונן לבחינה...
־ סיפרתי לך, יש לי בחינה באנגלית ביום ראשון, וכל־כך לא נעים יהיה שוב להיכשל...
־ לא, הספרים והמחברות נשארו בדירה של סבתא בתל־אביב, לירושלים עליתי ביום שלישי בלי כלום, ודאי בלי ספר, חשבתי רק לכמה שעות, בשליחות קטנה של אפי, ואז פתאום הרגשתי שאני חייבת להישאר שם, וכך נשארתי שלושה ימים...
־ לא, לא דרך תל־אביב... אני באה לפה ישר מירושלים, ממש ברגע האחרון שיניתי את דעתי. עמדתי בתחנה המרכזית של ירושלים, שהיתה כבר חצי ריקה, עמדתי בתור לתל־אביב, ופתאום אני רואה ברציף סמוך איש ג׳ינג׳י כזה מבוגר, פרצוף מוכר מפה, מהאזור, נדמה לי מרביבים, ופתאום נתקפתי געגוע כזה חזק הביתה, חשק לעזוב את הכל ולהיות חזרה פה אצלנו, בשממה החביבה שלנו, לשבת איתך ולספר לך הכל, אמא, לא יכולה להכיל עוד בתוכי, כמו תמיד, כמו אז, איך היית מתארת כשהיה קורה משהו, את זוכרת?... עוד בפעוטון, או במוסד, כשילד היה נופל, או ציור נקרע, וכבר סיפור שלם היה מתפוצץ בתוכי, ותיכף הייתי פורצת החוצה לחפש אותך כדי לצעוק, הנה אמא! תשמעי מה קרה!...
־ נכון, חה, חה, הן לא היו מצליחות אף פעם לתפוס אותי, כי תמיד ידעתי איך להטיל את עצמי אל... איך היית אומרת?
־ כן, בדיוק, נכון...
־ כן, זהו, אל האבות המזדמנים תמיד, שמוכנים לעשות את רצוני, אולי, וזה אולי ימצא חן בעינייך, התיאוריה שלי, אולי מרוב אשמה שאבא שלנו נפל ולא הם, ולכן מייד מחלצים אותי ומוסרים אותי הלאה, מעבירים מיד ליד, בין חדר־האוכל והמכבסה, בין הלול לרפת, מתוך האורווה אל האספסת, עד למטעים, שם אל בין העצים, אלייך אמא, כדי להתנפל עלייך ולספר הכל. וכך בדיוק גם היום בצהריים, אמא, לפתע בירושלים, לחוצה בין סורגי המעקה, בתחנת־האוטובוסים המשמימה הזאת, בין הירושלמים החורפיים והדכאוניים האלו, והנה האוטובוס לבאר־שבע מתחיל לזוז, והג׳ינג'י הזה מרביבים עדיין נועץ בי מבט מהחלון, אולי גם הוא ניסה לזהות אותי, ובבת־אחת לא יכולתי, נשטפתי בגעגוע אלייך, קפצתי מעל הסורגים, נתליתי במדרגות הברזל ונשאבתי פנימה, אבל מחר, אמא, אני מוכרחה לחזור השכם בבוקר לתל־אביב להתיישב לבחינה, אחרת אני באמת שוב אבודה, וצריך לברר מי יוצא צפונה, אם יש לך רעיון תגידי כבר, ואם לא תתחילי לחשוב...
־ בסדר...
־ לא, רגע, לאט לאט, לא עכשיו...
־ אבל מה בוער, קר לי בתוכי, תני לי להתחמם כך בתוך עצמי...
־ המים לא יחממו אותי עכשיו...
־ מצידי, אל תכעסי, אבל הייתי מוותרת, אמא, על כל קבלת־השבת הזאת...
־ לא רעבה בכלל, מה שיימצא כאן במקרר יספיק בהחלט...
־ לא נורא, מה שיש, אני באמת לא רעבה.
־ אם את כל־כך רעבה ומוכרחה ללכת, אז תלכי... אני נשארת פה בחדר. אני מצטערת אבל לא תהיה לי, אמא, סבלנות לשבת הערב בחדר־האוכל ולחייך לכולם... ואחר־כך המסיבה של השנה החדשה... עם ההפקרות המדומה הזאת. גם אני לא מתכוונת לרקוד ולסכן אותו...
־ בסדר. בסדר. אז תלכי את. מה לעשות? תלכי. מה לעשות?
־ תלכי...
־ תלכי. אני כבר מצטערת שחזרתי למשק במקום לנסוע ישר הביתה, כלומר לתל־אביב...
־ כי לא באתי הערב לקיבוץ אלא הביתה, אלייך, אמא, לספר מה קרה שם בירושלים...
־ שום מיסתורין... אל תהיי שוב נוקשה כך...
־ ונניח, בסדר, אולי גם קצת מיסתורין... אולי את פתאום צודקת וזאת בדיוק אפילו המלה: מיסתורין... אז מה יש? מה החטא גם במיסתורין? ואם אדם, נניח, פותח דלת של בית זר, ומבחין במשהו נורא שמזעזע אותו, ונשמתו, כן, נשמתו, אמא, נשאבת פנימה... אבל המיסתורין, אמא, איננו בַּדבר שמזעזע, כי אם הוא באמת מזעזע אז הוא צריך להיות גלוי לגמרי ולא מיסתורי. המיסתורין הוא רק בפגישה, שנראית מיקרית אבל בעצם איננה כזאת, וזה מה שהתרחש, זה מה שקרה לי בירושלים, אפילו שאני יודעת שלא תרצי להאמין לי...
־ ככה, אמא. כי לא תאמיני... אימנו אותך כל חייך לא להאמין בשום מיסתורין, וודאי שלא תאמיני במיסתורין שלי, בסוף, אני יודעת, תבטלי את הכל ותגידי שזאת היתה רק הזיה...
־ אבל אי אפשר בקיצור... זה לא יכול, אמא, להיאמר בכלל בקיצור.
־ כי אם בקיצור, זה באמת יישמע רק כמו הזיה...
־ את יודעת, בעצם כל זה לא חשוב... נעזוב את זה, לא חשוב... תלכי לארוחת־הערב, ואני אתקלח פה... אולי באמת לא חשוב כל הסיפור הזה, אמא... אני כבר מוותרת, טעיתי. רק תעשי טובה ותבררי בחדר־האוכל מי מחר יוצא ראשון בבוקר לצפון, ואם יהיה לו מקום גם בשבילי...
־ לא, פתאום אבד לי החשק לספר את הסיפור הזה, ואולי באמת את צודקת, והכל רק הזיה...
־ נכון, לא אמרת עדיין כלום, אבל מה לעשות שאני תמיד יודעת מה תגידי בסוף...
־ סליחה...
־ טוב, סליחה, אמא...
־ אמרתי סליחה...
־ לא, באמת שלא יהיה לך ראש עכשיו לסיפור כזה...
־ את בטוחה?
־ אבל אולי באמת חבל שתפסידי את קבלת־השבת בחדר־האוכל, ואת כל־כך נאמנה לטקס הזה...
־ את בטוחה?
־ אז אם כך, אמא, אם באמת את מוותרת, אז תוותרי בלב שלם באמת, ובואי ונשב לנו פה לגמרי בשקט, ונחפה ראשית־כל בווילונות מסביב, שלא יתמלט אור החוצה, ותרשי לי בבקשה, פעם אחת, לנעול גם את הדלת הזאת במפתח... איפה הוא?
־ בבקשה, פעם אחת, אני מתחננת, אמא, נחסום את העולם כך מסביבנו, שלא יידעו בכלל שאנחנו יושבות פה, ולא ינסו להיכנס ולהפריע, ואם נשים גם מים להרתיח... ונדליק שוב את התנור... אבל איפה המפתח?
־ אבל אחר־כך, אמרתי לך אחר־כך... אני עדיין יותר מדי קודחת לספר לך את הסיפור בשביל להיכנס עכשיו להתקלח... אחר־כך... אחר־כך... למה שוב את לוחצת כך על עניין המקלחת...
־ אז השימלה קצת מיוזעת... לא אסון...
־ מאה אחוז...
־ לא אמא, שום שינוי...
־ אולי לפעמים, קצת בחילה...
־ לא, שום שינוי...
־ שום סימן...
־ את עדיין מקווה?
־ אבל למה שיהיה? הרי אמרתי לך, אמא, מהרגע הראשון ידעתי, זה אמיתי, זה מוחלט, הנוסחה שלו כבר רשומה בתוכי...
־ של היצור הזה... העובר, התינוק... איך שתרצי...
־ תעשי בעצמך את החשבון, הפעם האחרונה שקיבלתי היתה בתשעה־עשר לנובמבר, היום כבר שבועיים איחור... זה זה...
־ אבל למה רופא כבר צריך לחטט בתוכי, מה הוא יגיד כבר? חוץ מזה, בירושלים כבר ראה אותי קצת מין רופא כזה...
־ רופא כללי...
־ תיכף תשמעי...
־ אבל תיכף תשמעי...
־ אבל תיכף, אמא, למה אין לך סבלנות...
־ הוא אמר... אבל תיכף...
־ לא, רק בדיקה שטחית...
־ תיכף...
־ אל תשלי את עצמך, שום תעתוע נפשי, זה ממשי לגמרי... זה כן הריון, שטפו לך יותר מדי את השכל עם פסיכולוגיה בקורסים של התק"ם שהכל נראה לך עכשיו כבר רק נפשי...
־ בינתיים אני ממתינה בשקט... אמרתי לך, יש לי עוד זמן להחליט...
־ ראשית, שאֶפי יחזור מהמילואים...
־ בעוד עשרה ימים, אפילו שזה לא תלוי רק בו...
־ יש זמן... יש זמן...
־ אם יכיר באבהות שלו או לא יכיר זה כבר לא בשליטתי, אמא... אבל מצידי, אם ארצה, אני יכולה כמובן ללדת גם בלעדיו...
־ כי מישרד הביטחון, כבר סיפרתי לך, עוזר לנו גם במיקרים כאלו, אפילו אם אין לתינוק אב רשמי... תתפלאי, אבל כנראה נושבת שם דווקא רוח ליבראלית...
־ אני מתכוונת בנושא הזה לפחות, אולי מרוב אשמה... אני יודעת...
־ איריס סיפרה לי, איריס יודעת, היא ביררה שם את כל הפרטים...
־ היא יודעת הכל, אמא, היא ממש נעשתה מומחית לכל פרטי הזכויות שלנו. כל כמה זמן היא באה ומתיישבת שם על הפקיד, ומוציאה ממנו אינפורמציה על עוד זכויות. יש המון זכויות ליתומי המלחמות שאנחנו אפילו לא שמענו עליהן בכלל...
־ אני יודעת שזה נורא מעצבן אותך, אבל מה את רוצה, לא אני פתחתי בנושא הזה...
־ מגעיל? את מגזימה, באיזה מובן מגעיל?
־ אבל הרי עדיין לא ביקשתי מהם כלום ולא לקחתי כלום... מה את מתחממת כך...
־ אבל אמרתי לך, זה הכל נמצא פה בסיפור שהבאתי לך, ואת עדיין פשוט לא נותנת לי לדבר...
־ לא, כן, כאילו את לפתע חוששת מן הסיפור שלי, כאילו את מפחדת לשמוע, ולכן את מסובבת ומשהה אותי, מאז אותו בוקר לפני חודש, שטילפנתי אלייך להודיע לך ששכבתי אתו, כלומר ששכבתי בכלל... כלומר, ששכבתי סוף־סוף... כאילו נסדק משהו בביטחון שלך אתי, ונעשית, אני יודעת, קצת מבולבלת, בלי אחיזה, כאילו סופית נשמטו מידייך מושכות הסייחה שלך...
־ כן, מושכות... היו לך אתי תמיד מושכות כאלו עדינות...
־ עדינות, לא נראות...
־ לא חשוב...
־ כמובן...
־ אל תתרגזי שוב, הרי באמת לא באתי להרגיז אותך...
־ בסדר, נניח שלא מעצם העובדה נבהלת, אמא, אלא רק מכך שמיהרתי להודיע לך כבר למחרת בבוקר, אז מה? ואם אפילו התעקשתי שיקראו אותך לטלפון מן המטעים כדי לשמוע את הבשורה, אז מה? מאז את, לפעמים, מתחילה אפילו להכמיר את הלב, אמא, כי מה שהיה אולי משעשע אותך מקודם בסיפורים שלי, הפך למאיים, עד שאני שואלת למה צריך תמיד להעמיס עלייך את הכל, ולספר לך כל דבר שעולה במוחי, כל דבר שעובר עלי, לא להסתיר כלום, כאילו עדיין אנחנו חייבות להישמע לגברת ההיא, היועצת המצחיקה הזאת, שנשלחה ממישרד הביטחון כאילו לטפל בנו לאחר שאבא נפל, ואמרה לך לעודד אותי תמיד לדבר, לפטפט כדי להוציא את הכל, איך היא אמרה, כדי שלא תצטבר מוגלה במחשבה כמוסה, חה, חה... ומאז, אמא, בחיי, כאילו אני מפחדת ממוגלה במוח, ולכן הפה שלי פתוח תמיד, ואת צריכה לשמוע את הכל... כי מי ישמע אם לא את...
־ הוא? חכי, עוד נראה... מי יודע? מה בעצם אני יודעת עליו... ועכשיו, אחרי הביקור בירושלים, נדמה לי עוד פחות...
־ אבל סיפרתי את זה, את זה הלוא סיפרתי לך כבר...
־ אז בקיצור... אבל הרי סיפרתי לך...
־ לא יתכן שלא סיפרתי לך איך שבועיים לאחר שהסמסטר התחיל התבטלו לפתע שני שיעורים שלו, וכבר סיפרתי לך עליו בתחילת הסמסטר, כששאלת על המורים, שמהרגע הראשון שראיתי אותו נכנס לכיתה הוא מאוד מצא חן בעיני. עומד לו צעיר כמעט בן גילנו, מתולתל ונלהב ואפילו קצת נוגע־ללב בנסיונות שלו לשכנע אותנו שאנחנו באמת זקוקים לשיעורי ההבעה בעברית שלו, כי היו סטודנטים בכיתה שהיו מחוממים ונעלבים על שיעור־החובה הזה, כאילו אנו טעוני טיפוח כאלו... ואז, כשהודיעו על ביטול של שני השיעורים שלו, החלטתי ללכת לברר במזכירות מה קרה לו, האם הוא חולה, כי חשבתי לבקר אותו, ואז אמרו לי שם שרק הסבתא שלו נפטרה בירושלים, והוא נסע לשבת קצת עם אבא שלו שם ב״שבעה״. ואז... אבל לא יתכן שלא סיפרתי לך...

מר מאני מאת: אברהם ב. יהושע. עורך הספר: מנחם פרי. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד