משברי הרפובליקה | אי ציות לחוק

אי ציות לחוק

אי-ציות לחוק, האזרחי וגם הפלילי, הפך בשנים האחרונות לתופעה המונית, לא רק באמריקה אלא גם בחלקים רבים אחרים של העולם. ההתרסה נגד סמכות ממוסדת, דתית וחילונית, חברתית ופוליטית, כתופעה חובקת עולם, בהחלט עשויה להיחשב יום אחד לאירוע הבולט של העשור האחרון. אכן, "נראה שהחוקים איבדו את כוחם". כאשר מתבוננים מבחוץ וחושבים על כך מפרספקטיבה היסטורית, אי-אפשר לדמיין כתובת ברורה יותר על הקיר – אין סימן מפורש יותר לפגיעוּת ולאי-היציבות הפנימית של ממשלות ומערכות משפטיות קיימות. אם ההיסטוריה מלמדת משהו על הסיבות למהפכה – וההיסטוריה אינה מלמדת הרבה, ובכל זאת היא מלמדת הרבה יותר מתיאוריות של מדעי החברה – הרי זה שהתפוררות של מערכות פוליטיות קודמת למהפכות, שהסימפטום המובהק של התפוררות הוא שחיקה הדרגתית של סמכות שלטונית, וששחיקה זו נגרמת בשל אי-יכולתה של הממשלה לתפקד כראוי, הנוטעת באזרחים ספקות ביחס ללגיטימיות שלה. זה מה שהמרקסיסטים נהגו לכנות "מצב מהפכני" — שכמובן, בדרך כלל אינו מתפתח למהפכה.
בהקשר שלנו, האיום החמור על מערכת המשפט של ארצות הברית הוא דוגמה לכך. אין היגיון רב בקינות על "ההתרבות הסרטנית של מקרי אי-ציות" אם לא מכירים בכך שכבר שנים רבות רשויות החוק אינן מסוגלות לאכוף את החוקים נגד סחר בסמים, שוד ופריצה. הסיכוי לתפוס עבריין פלילי בקטגוריות האלה הוא כעשרה אחוזים, ורק אחד מכל מאה עבריינים כאלה ייכנס בכלל לכלא. בהתחשב בכך, יש לנו כל הסיבות שבעולם להיות מופתעים שפשיעה כזו אינה רווחת אף יותר (על פי דוח ועדת הנשיא לאכיפת החוק ולניהול מערכת המשפט מ-1967, "יותר ממחצית מכלל הפשעים כלל אינם מדווחים למשטרה", ו"מתוך אלה שמדווחים, פחות מרבע מגיעים למעצר. כמעט מחצית מכלל המעצרים מסתיימים בביטול האישומים"). נדמה כאילו אנו מעורבים בניסוי כלל-ארצי שנועד לגלות כמה פושעים פוטנציאליים – כלומר, אנשים שרק כוח ההרתעה של החוק מונע מהם מלבצע פשעים – אכן קיימים בחברה נתונה. התוצאות כנראה לא יעודדו את אלה הגורסים שכל הדחפים הפליליים הם סטיות – כלומר, שהם דחפים של אנשים חולים בנפשם הפועלים תחת כוח הכפייה של מחלתם. האמת הפשוטה והמפחידה למדי היא שבנסיבות של מתירנות חוקית וחברתית אנשים יקחו חלק בהתנהגות פלילית שלוחת רסן ויבצעו פשעים שבנסיבות רגילות אולי היו חולמים עליהם אבל לעולם לא היו שוקלים לבצע אותם בפועל.
בחברה של היום, גם פורעי חוק פוטנציאליים (כלומר, עבריינים לא מקצועיים ולא מאורגנים) וגם אזרחים שומרי חוק אינם זקוקים למחקרים מתוחכמים כדי לדעת שככל הנראה – כלומר, כצפוי – למעשים פליליים לא יהיו השלכות משפטיות כלשהן. למדנו, לצערנו, שיש לחשוש מפני פשע מאורגן פחות מכפי שיש לחשוש מפני בריונים לא מקצועיים – שמנצלים הזדמנויות – ומפני "היעדר החשש שלהם מכך שייענשו", המוצדק לחלוטין; ומחקר על "מידת האמון הציבורי בהליך השיפוטי האמריקאי" אינו משנה וגם אינו מסביר מצב עניינים זה. מה שעומד על הפרק אינו ההליך השיפוטי, אלא העובדה הפשוטה שלמעשים פליליים אין בדרך כלל שום השלכות משפטיות; הם אינם גוררים בעקבותיהם הליך שיפוטי. ומנגד, מוכרחים לשאול מה היה קורה אילו היה כוחה של המשטרה משוקם לכדי מצב סביר שבו 60–70 אחוזים מסך העבֵרות הפליליות היו מסתיימים כראוי במעצר ובמשפט. האם יש ספק כלשהו בכך שמשמעות הדבר הייתה קריסה של בתי המשפט, שממילא כבר סובלים מעומס יתר קטסטרופלי, ושיהיו לכך השלכות מחרידות למדי על מערכת בתי הכלא, הסובלת מצפיפות יתר חמורה לא פחות? מה שמפחיד כל כך במצב הנוכחי הוא לא רק אוזלת היד של המשטרה בפני עצמה, אלא גם שתיקון יסודי של המצב הזה ימיט אסון על הזרועות האחרות של מערכת המשפט, החשובות לא פחות.
התשובה הקבועה של הממשלה לכך, ולמקרים ברורים אחרים של קריסה בשירותים ציבוריים, היא הקמה של ועדות מחקר, שההתרבות המופלאה שלהן בשנים האחרונות כנראה הפכה את ארצות הברית למדינה הנחקרת ביותר עלי אדמות. אין ספק שהוועדות, לאחר שהשקיעו תועפות זמן וכסף כדי לגלות ש"ככל שאתה עני יותר, כך גדל הסיכוי שתסבול מתת-תזונה חמורה" (דבר-חוכמה שאפילו הפך ל"ציטוט היום" של הניו יורק טיימס), מציעות לא אחת המלצות מתקבלות על הדעת. אלא שרק לעתים רחוקות פועלים לפי המלצות אלה, ובמקום זאת מעבירים אותן לצוות חדש של חוקרים. המשותף לכל הוועדות הוא ניסיון נואש לגלות משהו על "הסיבות העמוקות יותר" של כל בעיה שהן חוקרות – במיוחד אם זו בעיית האלימות – ומכיוון שסיבות "עמוקות יותר" הן מעצם הגדרתן נסתרות, התוצאה הסופית של מחקר-צוות כזה היא לא אחת רק השערות ותיאוריה לא מוכחת. האפקט המצטבר הוא שמחקר נעשה תחליף לפעולה, ו"הסיבות העמוקות יותר" מכסות על אלה הברורות מאליהן, שלעתים קרובות הן כה פשוטות עד שאי-אפשר היה לבקש מאדם "רציני" ו"משכיל" להקדיש להן תשומת לב כלשהי. נכון, מציאת פתרונות לליקויים מובנים מאליהם לא מבטיחה את פתרון הבעיה; אבל הזנחתם פירושה שהבעיה אפילו לא תוגדר כראוי. מחקר הפך לטכניקה של התחמקות, מה שבוודאי לא עזר למוניטין המעורער ממילא של המדע.
מכיוון שאי-ציות וקריאת התיגר על הסמכות רווחים כל כך בזמננו, מפתה לראות באי-ציות אזרחי מקרה מיוחד ותו לא. מנקודת מבטו של המשפטן, החוק מופר על ידי סרבן הציות האזרחי לא פחות מכפי שהוא מופר על ידי סרבן הציות הפלילי, ואפשר להבין מדוע אנשים, במיוחד אם הם במקרה עורכי דין, עשויים לשער שאי-ציות אזרחי, דווקא מפני שמיישמים אותו בפומבי, עומד בשורשו של אי-הציות הפלילי, חרף כל הראיות והטיעונים המנוגדים לכך –שכן ראיות ה"מוכיחות כי פעולות של אי-ציות אזרחי... מובילות ל... נטייה לפשיעה" אינן רק "לא מספיקות" אלא פשוט אינן קיימות. אמת שתנועות רדיקליות ובוודאי מהפכות מושכות יסודות עברייניים, אבל לא יהיה זה נכון ואף לא חכם להשוות בין השניים; עבריינים מסכנים תנועות פוליטיות לא פחות מכפי שהם מסכנים את החברה כולה. יתרה מכך, שעה שאי-ציות אזרחי עשוי להיחשב כאינדיקציה לאובדן משמעותי של סמכות החוק (אם כי קשה לראות בו את הגורם לכך), הרי שאי-ציות פלילי אינו אלא ההשלכות הבלתי נמנעות של שחיקה הרת אסון בכוחה של המשטרה וביכולותיה. הצעות לחטט ב"מוח הפלילי", אם באמצעות מבחני רורשאך ואם בעזרתם של סוכני מודיעין, נשמעות שטניות, אבל גם הן נמנות בין טכניקות ההתחמקות. זרימה בלתי פוסקת של השערות מתוחכמות לגבי התודעה (החמקמקה שבתכונותיו של האדם) של העבריין רק מטביעה תחתיה את העובדה המוצקה שאיש אינו מסוגל ללכוד את גופו, כשם שההנחה ההיפותטית לגבי "הגישות השליליות הסמויות" של שוטרים מחפה על הרקורד השלילי הגלוי שלהם בפתרון פשעים.
אי-ציות אזרחי מופיע כאשר מספיק אזרחים משתכנעים בכך שאפיקי השינוי הרגילים אינם מתפקדים יותר ושתואנות לא יישמעו ולא יטופלו, או לעומת זאת שהממשלה עומדת להתחלף ושהיא מתחילה וממשיכה להשתמש בדרכי פעולה שחוקיותן וחוקתיותן מוטלות בספק כבד. הדוגמאות רבות: שבע שנים של מלחמה לא מוצהרת בווייטנאם; ההשפעה הגוברת של סוכנויות חשאיות על ענייני הציבור; איומים גלויים או מוסתרים בדוחק על חירויות המובטחות במסגרת התיקון הראשון לחוקה; ניסיונות לשלול מהסנאט את סמכויותיו החוקתיות, ולאחריהם פלישת הנשיא לקמבודיה תוך התעלמות גלויה מהחוקה, המחייבת במפורש את אישור הקונגרס לפתוח במלחמה; שלא לדבר על ההתייחסות המבשרת-רעות אף יותר של סגן הנשיא למתנגדים ולסרבנים כאל "'אוכלי נבלות'... ו'טפילים' [שאותם] אנו יכולים להרשות לעצמנו להפריד... מהחברה שלנו בלי להצטער על כך יותר מכפי שנצטער על השלכתם של תפוחים רקובים מחבית" – התייחסות הקוראת תיגר לא רק על חוקי ארצות הברית אלא על כל סדר חוקי. במילים אחרות, אי-ציות אזרחי יכול להיות מכוון לשינוי הכרחי ורצוי או לשימור או שיקום הכרחי ורצוי של הסטטוס קוו – שימור הזכויות המובטחות בתיקון הראשון לחוקה, או שיקום מאזן הכוחות התקין בממשל, שאותו מסכנות הרשות המבצעת וכן הצמיחה העצומה של הכוח הפדרלי על חשבון זכויות המדינות. באף אחד מהמקרים לא ניתן להשוות אי-ציות אזרחי לאי-ציות פלילי.
עולם ומלואו מבדילים בין הפושע המתחמק מעין הציבור ובין סרבן הציות האזרחי הנוטל את החוק לידיים בקריאת תיגר גלויה. ההבחנה הזו, בין הפרה חשאית של החוק ובין הפרה גלויה שלו המבוצעת בפומבי, מזדקרת לעין באופן כה ברור עד שניתן להתעלם ממנה רק בעזרת דעות קדומות או זדון. עכשיו כבר מכירים בה כל הכותבים הרציניים בנושא, וברור שהיא התנאי העיקרי לכל הניסיונות לטעון לכך שאי-ציות אזרחי עולה בקנה אחד עם החוק ועם מוסדות השלטון האמריקאיים. יתר על כן, פורע החוק המצוי, גם אם הוא משתייך לארגון פשע, פועל לטובת עצמו בלבד; הוא מסרב להיכנע לעמדה המוסכמת על כל האחרים, ורק האלימות של רשויות אכיפת החוק תכניע אותו. סרבן הציות האזרחי, אף שבדרך כלל הוא חולק על דעת הרוב, פועל בשם קבוצה ולמענה; הוא מתריס נגד החוק והרשויות הממוסדות על יסוד מחלוקת בסיסית, ולא מפני שהוא כפרט מעוניין להחריג את עצמו ולצאת פטור בלא עונש. אם הקבוצה שהוא משתייך אליה משמעותית בגודלה ובמעמדה, מפתה לסווג אותו כחבר במה שג'ון ק' קלהון (Calhoun) מכנה "קבוצות רוב חופפות" ((concurrent majorities, כלומר חלקים מהאוכלוסייה שהמשותף ביניהם הוא תמימות דעים ביחס להתנגדות. למרבה הצער המונח נגוע בטיעונים גזעניים ותומכי-עבדות, ובספר A Disquisition on Government, שבו הוא מופיע, הוא מתייחס רק לאינטרסים – ולא לדעות ולאמונות – של מיעוטים שמרגישים מאוימים על ידי "קבוצות רוב דומיננטיות". הנקודה היא, בכל מקרה, שמדובר פה במיעוטים מאורגנים שהם חשובים מדי, לא רק מבחינה מספרית אלא מבחינת איכות הדעות, מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם בשלום. שכן קלהון צדק בהחלט כשקבע שבשאלות בעלות חשיבות לאומית רבה, "הסכמה או השלמה של חלקי הקהילה השונים" הם תנאי מוקדם לממשל חוקתי. המחשבה על מיעוטים סרבני ציות כעל מורדים ובוגדים מנוגדת ללשונה ולרוחה של חוקה שמנסחיה היו רגישים במיוחד לסכנות של שלטון רוב חסר מעצורים.
מכל האמצעים שבהם עשויים להשתמש סרבני ציות אזרחי במהלך ניסיונות שכנוע ודרמטיזציה של סוגיות, היחיד שבעטיו אולי מוצדק לכנותם "מורדים" הוא אמצעי האלימות. על כן המאפיין ההכרחי השני המקובל של אי-ציות אזרחי הוא אי-אלימות, ומכאן נובע ש"אי-ציות אזרחי אינו מהפכה... סרבן הציות האזרחי מקבל את מסגרת הסמכות הממוסדת ואת הלגיטימיות הכללית של מערכת החוקים, שעה שהמהפכן דוחה אותן". הבחנה שנייה זו בין המהפכן לסרבן הציות האזרחי נראית סבירה מאוד במבט ראשון, אולם מתברר שקשה יותר לקיים אותה מאשר את ההבחנה בין סרבן ציות אזרחי לעבריין פלילי. סרבן הציות האזרחי חולק עם המהפכן את השאיפה "לשנות את העולם", והשינויים שהוא מבקש לממש יכולים בהחלט להיות חריפים – כמו למשל במקרה של גנדי, שתמיד מצטטים אותו כדוגמה הדגולה, בהקשר זה, לאי-אלימות (האם גנדי קיבל את "מסגרת הסמכות הממוסדת", שהייתה במקרה שלו השלטון הבריטי בהודו? האם הוא כיבד את "הלגיטימיות הכללית של מערכת החוקים" בקולוניה?).

"הדברים בעולם הזה נמצאים בזרם בלתי-פוסק, ושום דבר אינו מתמיד זמן רב באותו מצב עצמו". אם משפט זה, שנכתב על ידי לוק לפני כשלוש מאות שנה, היה נאמר היום, הוא היה נשמע כלשון ההמעטה של המאה. ובכל זאת, הוא עשוי להזכיר לנו ששינוי אינו תופעה מודרנית, אלא הוא טבוע בעולם שבני אדם ייסדו אותו ומיישבים אותו, בני אדם הנכנסים אליו, בלידתם, כזרים שאך מקרוב באו (νέοι, החדשים, כפי שהיוונים נהגו לקרוא לצעירים), ויוצאים ממנו בדיוק לאחר שרכשו את הניסיון וההיכרות שעשויים לאפשר להם, במקרים נדירים מסוימים, להיות "חכמים" בדרכי העולם. "אנשים חכמים" מילאו וממלאים תפקידים שונים ולעתים משמעותיים בענייני אנוש, אבל הנקודה היא שהם תמיד אנשים זקנים, העומדים להיעלם מן העולם. חוכמתם, שנרכשה בסמוך לעזיבה, אינה יכולה לשלוט בעולם שחשוף למתקפה מתמדת מצד חוסר הניסיון וה"סכלות" של אלה שזה מקרוב באו, וסביר להניח שלולא מצב זה של תלות הדדית בין הוּלֶדֶת (natality) ותמותה, המבטיח שינוי והופך את שלטון החוכמה לבלתי אפשרי, המין האנושי היה נכחד מזמן מתוך שעמום בלתי נסבל.
שינוי הוא קבוע, טבוע במצב האנושי, אבל מהירותו של השינוי אינה קבועה. היא שונה מאוד ממדינה למדינה, ממאה למאה. בהשוואה לבואם ולכתם של הדורות, הזרימה המתמדת של הדברים בעולם היא איטית עד כדי כך שהעולם מציע בית גידול כמעט יציב לאלה שבאים, נשארים והולכים. כך לפחות היה במשך אלפי שנים – כולל המאות המוקדמות של העידן המודרני, כאשר הופיע לראשונה הרעיון של שינוי לשם שינוי, בשם הקידמה. המאה שלנו היא כנראה המאה הראשונה שבה מהירות השינוי של הדברים בעולם עולה על מהירות התחלופה של יושביו (סימפטום מדאיג של תפנית זו הוא פער הדורות המתכווץ בהתמדה; מהסטנדרט המסורתי של שלושה או ארבעה דורות במאה שנה, שתאם פער דורות "טבעי" בין אבות ובנים, הגענו כעת לנקודה שבה די בהפרש גילים של ארבע או חמש שנים כדי לבסס פער בין הדורות). אבל אפילו בתנאים יוצאי הדופן של המאה העשרים, שבהם קריאתו של מרקס לשנות את העולם נשמעת כהפצרה להביא שלג לאסקימואים, קשה לומר שהתיאבון של האדם לשינוי ביטל את הצורך שלו ביציבות. היטב ידוע שהמהפכן הרדיקלי ביותר יהפוך לשמרן ביום שאחרי המהפכה. כמובן, גם קיבולת האדם לשינוי וגם קיבולת השימור שלו אינן חסרות גבולות, שכן הראשונה מוגבלת על ידי הרחבת העבר אל ההווה – אף אדם לא מתחיל ab ovo – והאחרונה על ידי חוסר האפשרות לנבא את העתיד. הדחף של האדם לשינוי והצורך שלו ביציבות איזנו וריסנו זה את זה מאז ומתמיד, ואוצר המילים הנוכחי שלנו, המבדיל בין שני פלגים, הפרוגרסיבים והשמרנים, מעיד על מצב עניינים שבו הופר האיזון הזה.
שום ציוויליזציה – אותה מלאכת ידי האדם שנוצרה כדי לשכן בתוכה דור אחר דור – לא הייתה אפשרית ללא מסגרת של יציבות, שבתוכה תתרחש זרימתו של השינוי. בין הגורמים המייצבים, מערכות המשפט, המסדירות את חיינו בעולם ואת ענייני היומיום שלנו זה עם זה, תופסות מקום ראשון במעלה, והן בנות-קיימא יותר ממנהגים, הליכות ומסורות. משום כך בתקופה של שינוי מהיר אין מנוס מכך שהחוק ייראה כ"כוח מרסן ולכן כהשפעה שלילית בעולם שנושא עיניים לפעולה פוזיטיבית". יש מגוון רב של מערכות כאלה, בזמן ובמרחב גם יחד, אך לכולן משותף מאפיין אחד והוא שהן נועדו להבטיח יציבות – מה שמצדיק את השימוש שלנו באותה מילה לתופעות שונות כמו הלֶקס הרומי, הנוֹמוֹס היווני או התורה העברית (לחוק יש מאפיין כללי נוסף: הוא אינו תקף אוניברסלית. החוק כבול טריטוריאלית או, כמו במקרה של המשפט העברי, מוגבל מבחינה אתנית; אך זה אינו מענייננו כאן. כאשר נעדרים שני המאפיינים, היציבות והתקפות המוגבלת – כאשר מה שמכונה "חוקי" ההיסטוריה או הטבע, למשל, כפי שמפרש אותם העומד בראש המדינה, נהנים ממעמד של "חוקיות" שיכולה להשתנות מיום ליום ושמתיימרת להיות תקפה ביחס לאנושות כולה – למעשה אנו מתמודדים עם היעדר חוק, אם כי לא עם אנרכיה, שכן ניתן לשמור על הסדר באמצעות ארגון כפייתי. התוצאה הכוללת, בכל מקרה, היא מצב שבו המנגנון הממשלתי כולו הופך לארגון פשע, כפי שאנו מכירים משלטון טוטליטרי).
בשל הקצב חסר התקדים של השינוי בתקופתנו, ובגלל האתגר שמציב השינוי בפני הסדר המשפטי – עבור הממשלה, כפי שראינו, וכן עבור האזרחים סרבני הציות – כיום רווחת הדעה שאפשר לבצע שינויים באמצעות החוק, וזאת להבדיל מהתפיסה המוקדמת יותר שלפיה "פעולה משפטית [כלומר החלטות בית המשפט העליון] יכולה להשפיע על צורות חיים". שתי הדעות מבוססות לדעתי על טעות לגבי מה שהחוק יכול ואינו יכול להשיג. החוק אכן יכול לייצב ולהכשיר את השינוי לאחר מעשה, אבל השינוי עצמו הוא תמיד תוצאה של פעולה חוץ-חוקית. נכון, החוקה עצמה מציעה דרך מעין-משפטית לערער על החוק על ידי הפרתו. אולם בלי קשר לשאלה אם הפרות כאלה הן מעשים של אי-ציות או לא, לבית המשפט העליון הזכות לבחור בין התיקים המובאים בפניו ובחירה זו מושפעת בהכרח מדעת הקהל. מקרה לדוגמה הוא הצעת החוק שעברה לאחרונה במסצ'וסטס, אשר נועדה לבחון את שאלת החוקיות של מלחמת וייטנאם, שבית המשפט העליון סירב להכריע בעניינה. האם לא מובן מאליו שפעולה משפטית זו – שהיא אכן משמעותית מאוד – הייתה התוצאה של אי-ציות אזרחי של מתנגדי-גיוס, ושמטרתה הייתה להכשיר חוקית סירוב של מגויסים לשירות קרבי? לקורפוס חוקי העבודה כולו – הזכות למשא ומתן קיבוצי, הזכות להתארגן ולשבות – קדמו עשרות שנים של אי-ציות, שלעתים קרובות היה אלים, לְמה שהתברר בסופו של דבר כחוקים שעבר זמנם.
ההיסטוריה של התיקון הארבעה-עשר לחוקה מציעה כנראה דוגמה מאלפת במיוחד ליחס בין חוק לשינוי. התיקון נועד לתרגם למונחים חוקתיים את השינוי שהתחולל כתוצאה ממלחמת האזרחים. מדינות הדרום לא קיבלו את השינוי הזה, וכתוצאה מכך ההוראות בנוגע לשוויון גזעי לא נאכפו במשך כמאה שנים. דוגמה בולטת עוד יותר לאי-יכולתו של החוק לאכוף שינוי היא כמובן התיקון השמונה-עשר לחוקה, הנוגע לחוק היובש, שבוטל משום שהתברר שאינו בר-אכיפה. התיקון הארבעה-עשר, לעומת זאת, נאכף לבסוף על ידי הפעולה השיפוטית של בית המשפט העליון. אבל אף שאפשר לטעון שתמיד הייתה זו "אחריותו הברורה של בית המשפט העליון להתמודד עם חוקי המדינות השוללים שוויון בין גזעים", העובדה הפשוטה היא שבית המשפט בחר לעשות זאת רק כאשר תנועות לזכויות האזרח, שבכל הנוגע לחוקי הדרום היו בבירור תנועות של אי-ציות אזרחי, הביאו לשינוי דרסטי בעמדות של אזרחים שחורים ולבנים כאחד. לא החוק אלא אי-ציות אזרחי הוא שחשף לעין כול את "הדילמה האמריקאית" וכפה על האומה, אולי לראשונה בתולדותיה, את ההכרה בממדיו העצומים של הפשע – לא רק פשע העבדות אלא הפשע של עבדות המיטלטלין, "שהיא ייחודית בין כל מערכות העבדות המוכרות לציוויליזציה" ושאת האחריות עליה ירש העם, יחד עם כה הרבה ברכות אחרות, מאבותיו.

***

משברי הרפובליקה מאת חנה ארנדט | סדרת קו אדום כהה 

© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.