פתיחת הספר נובמבר מאת: ניבה יוסף
נובמבר
יש תאריכים שנצרבים בראשינו, נחקקים לעד. אתה זוכר בדיוק
את הרגע בו נודע לך על האירוע הגורלי. היכן היית, את תנועת
גופך, מה היה מסביבך. מה עשית באותן דקות שליוו את הידיעה
הדרמטית. אפילו את הצבעים שעטפו אותך. האם היו אלה קרני
שמש שליטפו את פניך בשעה ששמעת את הבשורה או שמיים
אפורים מכוסים בענני גשם בשעת אחר צהריים מאוחרת.
נובמבר 2015 פריס
קו 96 . נטליה נוסעת לכיוון מטרו פרמנטייה, ברובע ה־ 11 בפריס.
האוטובוס גדוש בנוסעים. עייפים מהיום שעבר, מצטופפים
זה בצד זה. כשהאוטובוס חצה גשר קטן השתררה מעין דממה
מעיקה. בצד הגשר ניתן היה לראות ערמות זרי פרחים מונחים על
יד נרות דולקים מהבהבים בדומייה. האנשים העדיפו לא להסתכל
זה בעיני זה אלא כבשו מבטם בפרחים שכבר נצבעו בצבע הלילה
של שש בערב.
ארד בתחנה הזאת? רגלי ייקחו אותי מאליהן לאותו מקום. לא
העזה לומר לעצמה את שמו. רק הגייתו בלִבה פילחה בה תחושת
כאב חדה. לא, אני לא מסוגלת, חשבה לעצמה. נדמה היה לה
שאיש אחד חשב כמוה ורצה לרדת באותה תחנה וברגע האחרון
התחרט.
לבסוף ירדה שתי תחנות אחר־כך. האוטובוס נעצר מול חנות
קטנה. היא התבוננה בקישוטים המנצנצים בחלון הראווה לחג
המולד המתקרב. דומה שהם המתינו בסבלנות למישהו שיתעניין
בהם ואולי יקנה אותם. הפעם לא הייתה להם דרישה. המוכר
שהיה ממוצא הודי בירך אותה לשלום כשנכנסה לחנות כלי
הבית. הנורות המיניאטוריות הצבעוניות המנצנצות בשלל אורות
לא פיתו איש והן נותרו מיותמות על המדפים. גבר אחד בצעיף
ירוק בחן את הדגל הצרפתי באדום־כחול־לבן שהיה תלוי לראווה.
"הדגל נראה לך"? שאל המוכר. "כן אדוני, אני מעוניין אפילו
במידה גדולה יותר."
נטליה קנתה אחר התלבטות קלה מבער קטן לנרות. הריחה
את השמן הקטן שעמד ליד השמנים האחרים. הריח היה זול מדי
לטעמה. "את לא רוצה את האורות הזרחניים האלה לחג המולד"?
דחף לה המוכר את החבילה לידה.
"לא תודה."
"אני מוכר רק בארבעה יורו, אולי בכל זאת," התעקש.
"אני לא חוגגת את חג המולד," רצתה לענות לו אך בחרה שלא
להגיב. בכל מקרה לא היה מקום לחגיגה. גם הגבר הצרפתי בצעיף
הירוק קנה רק את הדגל ואפילו לא העיף מבט בשרשרת הנורות
המבהיקות.
החורף נחת על העיר ועל תושביה. רק לפני שבוע פריס הייתה
מלאת אוויר רדום ורך של סתיו מתמשך. לא היה צורך בצעיף או
בכובע. נדמה היה לה שזמן ממושך, הרבה יותר משבוע, הפריד
בין לפני ואחרי, לפני הפיגועים המחרידים שחצו את העיר ופצעו
את לבה הנהנתני והפתוח ומה שקרה בעקבות החתך העמוק,
כתסריט בלהות שהתגשם שבו הזמן מאבד את אחיזתו מהמציאות.
פני האנשים התכווצו לכדי לימון ירקרק אפור, הרהרה בעודה
מתבוננת בהם במעלית של מטרו אבס ברובע השמונה עשרה.
המעלית טיפסה מעלה בשגרה שלה היומיומית. דקה אחר דקה
מעלה אנשים בקצב קבוע ומונוטוני מתחתית העיר לרחובות
השוצפים ומלאי החיים של הרובע העתיק. פני הדמויות שעמדו
יחד אִתה במעלית היו חתומות ושפת גופם מאובנת. היא רצתה
להעיר אותן בשרביט קסמים דמיוני ולנער אותן מהקיפאון. כעת
יצאה לכיכר שהייתה עמוסה בדוכנים קטנים לקראת חג המולד.
"הם לא ויתרו על זה יקירי," שמעה אישה ממלמלת באוזני בעלה.
הקישוטים האירו ברכּות את הכיכר העגולה שנדף ממנה ריח יין
חם משכר נמהל בניחוח המענג של הערמונים המתפצחים. מילדות
אהבה ערמונים וזכרה שבביקור שלה בעיר כשהייתה בת שתים־
עשרה אכלה מהם יותר מדי אצל אחד ממכרי הוריה עד שבטנה
התחילה לכאוב. עכשיו שאפה בהנאה את ריחם. רוח מקפיאה
נשבה משום מקום וראשה החשוף קיבל מכת קור.
כובעי צמר יפים שהוצגו בדוכן קטן בפינת הכיכר לכדו את
מבטה. התלבטה בין כובע צמר אדום עם פרח ובין כובע קסקט
משובץ. במה תבחר? באדום העז, אולי כצבע היין החם המתובל
המתבשל בסיר הגדול בדוכן הסמוך.
אחרי שהמוכר הביט בה בעיניים תמהות כשהתעקשה למדוד
כמה כובעים, לא יכלה להחליט איזה צבע הולם אותה יותר.
החלטות עבורה זה דבר כואב ומייסר. יש תמיד כמה אפשרויות
וצריך לבחור באחת. אפילו החלטות קטנות יכולות להימשך דקות
ארוכות של התחבטות, מה הכי נכון וכדאי עבורה ואולי לבטל
את מה שכבר קבעה קודם. לפעמים אין מה לעשות, צריך לקפוץ
למים העמוקים בלי להתלבט יותר מדי. להתחיל לשחות אפילו
בתוך המערבולות אם זה מה שבחרה.
"אבחר באדום עם הפרח."
"לארוז"?
"אין צורך. אחבוש אותו מיד."
נטליה המשיכה לטייל ברחוב הצר והציורי עמוס בחנויות
מפנקות בין התיירים והפריסאים. למרות החתך המדמם והעמוק
שנפער בעיר רק לפני שבוע, אנשים ישבו במרפסות בתי הקפה
המחוממות על ידי תנורים קטנים התלויים בתקרה, שתו מכוס היין
או הקפה, מנסים להמשיך הלאה כמעט בכוח לדבוק בשגרת חייהם.
אחרי שנכנסה לכמה חנויות ויצאה בלי לקנות כלום התיישבה
בבית קפה, שתתה תה צמחים והמשיכה בקריאת הביוגרפיה על
שייקספיר שהתחילה בה.
המציאות המדממת במחזות של שייקספיר נהייתה רלוונטית
יותר מתמיד. יכלה לראות את הגולגולת המבהיקה אליה לטש
המלט את מבטו. שואל את עצמו ואותה על מהות החיים והחידלון.
הגולגולת מהמחזה הנודע שנראתה לה תיאטרלית ושייכת למחוזות
הדמיון בלבד כשהייתה נערה, קיבלה ממד מציאותי מצמרר. ראתה
אותה מונחת על השולחן בבית הקפה בין ספל הקפה וכד הפרחים.
"את יודעת שאלה החיים. יש בהם הפתעות טובות ורעות.
אין הרמוניה. הטלטלות שאנחנו סופגים בדרך צולפות בגופנו
ומזכירות לנו שאנו בני תמותה." שמעה את קול הגולגולת הלבנה.
ישנן התפניות הגורליות האלה בחיים בה הדקה שחיית קודם
אינה דומה לדקה שאחריה. בשׂורה שמטלטלת את האדם ואת
תודעתו.
שבוע קודם, ביום חמישי ה־ 12 בנובמבר נסעה לעיר אנסי
בצרפת הגובלת בשווייץ, מצוידת במזוודת טרולי קטנה ומחשב
נייד במטרה לבלות שם את סוף השבוע. מדי פעם הייתה צריכה
לעזוב את המטרופולין הסואן וגדוש האנשים ולהיות במקום קטן
ציורי ולא תובעני. היא שכרה חדר בדירה אצל משפחה, לא רחוק
מהאגם, כך היה כתוב בתיאור באתר האינטרנט. בעל הדירה שפתח
את הדלת היה צרפתי מהדור של שנות השישים המהפכני בעל
מראה זרוק. שערו היה שחרחר ונשזרו בו שערות שיבה. את פניו
עיטרו זיפים. הוא עישן סיגריה אחר סיגריה והראה לה את החדר
בו תישן. "מוצא חן בעינייך"? שאל פעמיים. כשחזרו לסלון, בנו
שנראה היה ממוצא מוסלמי שלח לעברה חיוכים רחבים בעודו
משחק משחקי מחשב עם חברו. יצאה החוצה לטייל והגיעה במהרה
לאגם התכול והיפה. הלכה בצדו כמו עשרות האנשים האחרים
שנראה שלקחו פסק זמן ממרוץ החיים. האגם זרח בתכול צלול
ושורת ההרים הצמודה אליו הייתה כאחיו הגדולים המגוננים.
ככל שהתקרבה למרכז העיר התבהרו מולה סמטאות יפות
ציוריות ועתיקות. גשרים קטנים, בתים צבעוניים בצמוד לתעלות
מים. התמונה הפסטורלית הציפה אותה במעין מועקה. מדוע
במקום רווי ביופי והדר היא מרגישה מוטרדת? אולי זאת שעת
הדמדומים, חשבה לעצמה, השעה הזאת בין חמש לשש בסתיו
באירופה בה עיר קטנה ופרובינציאלית מתרוקנת בבת אחת
מאנשיה. הרחובות הקטנים הריקים משרים אווירת בדידות שבאותן
דקות נדמה שזה הסוף. אין איש בשבילה. היא לבדה ביקום. האור
נמוג בהדרגה אך אפלולית הלילה מבוששת להגיע. הזמן הזה תלוי
בין הצבעים המתחלפים, מתנדנד כעלה נידף. היא הזמינה כוס
יין על מנת להירגע. ליין יש תמיד אפקט חיובי עליה. רגשותיה
הסוערים שוככים בהדרגה והוא מצליח להשרות עליה שלווה.
מישהו הסביר לה שיש מעט אנשים בעיר בעיקר בגלל שזה סוף
השבוע. הם עוזבים את העיר הקטנה ונוסעים לשווייץ, המדינה
השכנה או להרים מסביב. מוזיקה עליזה נשמעה במסעדה בה
התיישבה. כמה מקומיים שישבו בשולחנות הסמוכים התבוננו
בה בסקרנות. אולי היין התחיל לתת בה את אותותיו או שהיא
החליטה בבת אחת לצאת ממצב הרוח העגמומי שעטף אותה
כמעיל חם מדי לעונה ולהתעטף בשַל דקיק ואוורירי. היא חייכה
לגבר מזוקן שהרים את כוס היין לכבודה ובירך אותה לשלום.
למחרת, שישי בבוקר, ה־13 בנובמבר העיר הפכה להיות
בבת אחת שוקקת חיים. אנשים רבים התגודדו סביב שוק האוכל
המפורסם. ככל יום שישי השוק מתקיים כסדרתו והוא אטרקציה
לא רק לתושבי אנסי אלא גם למי שגר בסמוך לה....
נובמבר מאת: ניבה יוסף