עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן
בסופן כשלהבת קשורה בגחלת.
ספר יצירה, פרק א', משנה ו', פסוק מ"ה
זַריפָה
1941–1950
כְוָונזָה
כְוָונזָה נעלמה ראשונה. מֵי השלגים מילאו את גדות נהר הזב שזרם מטורקיה, עבור בחידקל, ועד למחוז דוֹהוֹכּ. גלגל השמש החל לבקוע מבין ההרים. השבת ההיא הייתה מחניקה במיוחד. בלילה ישנו כולם על הגג, חיפשו מפלט מן החום שנדחס במשך היום בין קירות הבית. ענן לבן שייט מעל הגבעות הנמוכות והמוריקות, דוחס את האוויר בין השמיים לארץ. הכפר התעורר לאִטו. נשות הכפר, בכותנותיהן הצבעוניות, ריצדו על גגות הבתים הצפופים. הגברים התהלכו לפאתי הנהר בחליפות לבנות ורחבות, מצנפת לבנה קשורה לראשם, צועדים בשיירה לבית הכנסת שעמד בכניסה לכפר.
זַריפָה לבשה את כותונת השבת הוורודה, הניחה על ראשה את המטפחת הירוקה עם פסי הזהב וענדה את הצמידים בצבעי לבן ופשתן, שהביא לה אביה מהשוק במוּסוּל. שְׂערהּ הבהיר צנח ברכּות על כתפיה, עוד מעט תרחץ אותו בנהר. רגליה הבריאות דילגו במעלה המדרגות הרבות בסמטאות שבין הבתים. בזכות קלילותה, כינו אותה תושבי הכפר "העיזה זריפה". היא הגיעה מתנשפת למפרץ הסודי שלהן בנהר. קצב פעימות לִבה השקיט את המחשבות שנדדו בראשה. קדושת השבת אפפה אותה ודחקה את עומס הבקשות והמטלות שמילאה במשך השבוע.
בקִרבת הנהר נשמה לריאותיה את האוויר הקר. כתמיד, הגיעה ראשונה. בפינה המוּצלת, תחת הסלע הרחב, חיכתה לחברותיה, מביטה בתנועת ההרים המשתקפים במים. ואז הן הגיעו, מלבד כוונזה. דרוכות חיכו לה, מבלי להוציא הגה. כוונזה מעולם לא איחרה.
זריפה, כוונזה, סלימה ונָאזֶה, ארבע ילדות על סף התבגרותן, נעו בכל בוקר שבת כגוף אחד שמנסה להיזכר כיצד לשמוח. הן העזו להתפשט ולרחוץ את איבריהן, קולות עונג וצחוק התערבבו ברחש המים. הייתה זו שעת ההתמזגות.
הכול עשו יחד. בימי החול התעוררו מוקדם לאסוף עצים לבישול, קשרו זו לגבהּ של זו ערֵמות בולי עץ וענפים, סחבו אותן בכוחות משותפים, מתגברות על מהמורות טרשים וסלעים. נשימותיהן המאומצות התערבבו, מקֵלות את כובד המשא. סלימה הייתה הקטנה מכולן, פניהָ כפני בובה, סנטרהּ דק ועדין, ואת מילותיה קשה היה לשמוע. כוונזה וזריפה הקפידו לתת לה את הערֵמה הקטנה. גופהּ של נאזה היה מלא מגופן, הליכתה כבדה, עיניה וחיוכה עגולים וטובים. כשעלו מן הנהר עם דליי החרס, סחפה אותן בצחוקה עד שנשפכו המים והן נאלצו לחזור ולמלא את הכדים בשנית. בסתיו אספו יחד את האגוזים שקליפתם הירוקה נסדקה, טיפסו על העצים, צמודות, נהנות מן הצל שנסכו הענפים. הן קלעו אגוזים זו לסלהּ של זו, וכשהיו הסלים מלאים, ישבו תחת העץ לקלפם. את הפירות המחוברים הונחו להפריד, מחשש לטומאה. כשסיימו, ניקו את כפות ידיהן, שהשחירו מאבק קליפות הפרי, ושִׁפשפו אותן בעפר. בחגיגיות הציגו את האגוזים החומים, שאותם יפזרו על המחצלות בגגות הבתים, לייבוש בשמש. כשיתייבשו – יפצעו את קליפתם הקשה ויפיקו מהם את השמן. מַעֲשֵׂר מן הפרי ישאירו לנזקקים, ומעשר יתנו לדודה חָתוּן, שתחלוט את בשר הפרי ותפיק ממנו סגולות לרפואה.
"היא בטח מאחרת כי אחיה לא נותן לה לצאת מהבית," לחשה נאזה, והוסיפה שבימים האחרונים צעקו שם הרבה. נשימותיה של זריפה התקצרו. לא ייתכן שכוונזה לא תגיע. כאב לה על חברתהּ, כשרחצו במעיין הבחינה בסימנים הכחולים שעל גופהּ, אך לא אמרה דבר. הן חיכו, שותקות דקות ארוכות, עד שזריפה הציעה שיילכו לביתה לקרוא לה. "הגברים בבית הכנסת," אמרה, "אין לנו ממה לפחד."
אף שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת, קרני השמש היו חזקות וצולפות. סלימה ונאזה חששו להצטרף, למרות הפצרותיה. לבסוף החליטה זריפה ללכת לבדה. את הדרך בשביל התלול, במדרגות האבן שבין הבתים, עשתה מודאגת. מצחה נשטף אגלי זיעה דביקים. הנוף קיפץ מול עיניה. מעת לעת נתקלה באבנים חדות שהזדקרו כשלפי שיבולים לאחר הקציר, וכמעט מעדה. מתנשפת הגיעה לביתה של כוונזה, שעמד בקצה ההר. היא קראה בשמהּ מבעד לדלת העץ הכחולה והסגורה, "כוונזה, כוונזה", והקיפה את הבית כמה פעמים.
כוונזה התייתמה מאִמהּ בילדותה. אביה ואחֶיה גידלו אותה. בכפר קראו לה "נוּרָא ובַּארוּד", אש וגופרית, כי שאלה יותר מדי שאלות ותמיד היו לה תשובות. ידיה התנופפו לכל עבר, כך גם שְׂערותיה, ושפתיה הדקות מלמלו משפטים ארוכים ללא מרווחים. תמירה ויפה להלל והראשונה להנֵץ, והיא בת שתים־עשרה שנה. מבעד לכותונת נראו שדיה הקטנים ולפעמים גם פטמותיה בלטו. תמיד סיפרה לזריפה על מריבות וּויכוחים שהיו לה עם אחיה הגדולים ונשותיהן, שחששו ממנה. "עיניים מסוכנות יש לה," טענו. לא אחת צחקה כוונזה כשסיפרה להן זאת, "מה יכול להיות מסוכן בעיניים, מה עיניים יכולות כבר לעשות?" אבל כוונזה באמת ראתה דברים שאסור היה לה לראות. היא ידעה לנבא היריון הרבה לפני שהאישה עצמה גילתה על כך וידעה לומר היכן מסתובבות גיסותיה, אף שלא התלוותה אליהן מעולם. "הן רוצות לסלק אותי," אמרה להן. זריפה תהתה, האם בגלל זה רצו הגיסות לגרשהּ?
בחיפושיה פנתה זריפה לעמק המערבי, במאמץ רב טיפסה, יורדת ועולה במדרון ההר התלול והמדורג, נזהרת שלא לדרוך על גידולי הירקות ולעורר את פחדיהם של בעלי החיים המתרוצצים בחצרות. היא קיפצה בין הבתים הבנויים כמגדל, בית מעל בית, כולם זהים, נשענים על מקלות דקים שתמכו באבנים בגדלים שונים, בוץ חוּם קשר ביניהם. לפעמים נאחזה זריפה בגזעי העץ הדקים שהונחו לאורך ולרוחב כדי לא למעוד. בכל אחד מהבתים היה חדר גדול ומעליו גג, שבו בישלו, התקלחו, שוחחו, נפגשו, ואפילו ישנו. שורת הגגות הייתה גם שביל מעבר. בחיפושיה הגיעה אל ביתה של חָאלֵה, האישה היחידה שיצאה מהכפר. לחאלה היו קשרים עם נשים רבות במוסול, שמהן הביאה לכפר מצרכים, תרופות ומטעמים. חאלה רכבה על חמורהּ האפור, שאוכף צמר מונח על גבו ושקים לבנים קשורים משני צִדיו. היא העמיסה ורתמה את הסחורה בכוחות עצמה. כל הכפר שמע את צעקותיה ואת הצלפותיה בחמור דק הבשר. לפעמים שילחה את הסחורות עם הַטַּרָחָה, משיט הרפסודה, דרך נהר הזב, לישובים סמוכים.
חאלה ישבה עם שבע בנותיה בחצר. הן צחקו ואכלו עוגת טישפישטי עשויה סולת ושומשום וראשי – תערובת של טחינה עם סילאן תמרים. בנותיה דמו זו לזו, שמנמנות, כהות עור, שׂערן שחור כפחם ושפתותיהן עבות. תמיד צקצקו בלשונן כשהתענגו על המטעמים הנדירים שהביאה אִמם – המלפוף, פירות הדבש השחומים, הבָּעבָּע הדקיק והשטוח עם פירורי שומשום פזורים מעליו, ריבועי החלווה הדביקה בצבע השקד – אוכלות ומלקקות את אצבעותיהן. זריפה נזכרה שמהבוקר לא אכלה דבר.
"שבת שלום," בֵּרְכָתָן בנימוס, "אני מחפשת את כוונזה."
"בת של חַזָאלֶה, יַלְתָּה לַתְלָךְ שׁוּלָה אָהַת! אל תתעסקי בעניינים לא לך," נזפה בה חאלה ולא הציעה לה להתכבד. גם אם הייתה מציעה, הייתי מסרבת, חשבה זריפה. בתוך כך המשיכה לגברת חוֹסנֶה. זו ישבה עם אחותה חָמֶה ופטפטה. חוסנה וחמה היו הרכלניות של הכפר. אִמהּ תמיד הזהירה אותה מפניהן. "אל תספרי לאף אחת את סודותייך, חס ושלום אם שמך יתגלגל אל הפה שלהן."
"שבת שלום," טקס הברכה חזר על עצמו. "אולי אתן יודעות איפה חברה שלי, כוונזה?"
"בטח מסתובבת, החברה הזו שלך, כל היום מסתובבת בכפר," אמרה חמה וצחקה, משועשעת. גם אחותה צִחקקה.
"אני מחפשת אותה כל הבוקר," אמרה זריפה, על סף בכי, "אני לא מוצאת אותה בשום מקום."
"מסכנונ?ת, אז תמשיכי לחפש!" היא חשה את הזלזול בפיהן, אבל הודתה להן בנימוס.
לעת ערב הגיעה זריפה לביתה של האלמנה חָתוּן, שהייתה כאֵם לכוונזה. עייפה, טיפסה בסולם השעון על הקיר ונדחקה מבעד לפיר הצר, שקירותיו מפוחמים מהמדורה שחיממה את הבית בימות החורף. הדלת הייתה פתוחה. חתון ישבה ספונה בבדידותה, מתמיד נמנעה מלהתרועע עם אנשים. "דודה חתון," קראה זריפה בדמעות, "ראית את כוונזה?" האלמנה נשאה ראשה מספר התפילה. הבית היה חשוך ודמותה נבלעה באפֵלה. חלון אחד קטן היה בכל בית, וכעת נדמה היה לזריפה שגם הוא מיותר. על הקיר מאחוריה הייתה תלויה גולגולת של חיה שלא זיהתה. האלמנה נשפה נשיפה ארוכה וענתה בקול רפה, "חיכיתי לבואך, בְּרָתִי, בתי, אל תצערי את עצמך."
"זה נכון מה ששמעתי, שאתמול היו צעקות אצלה בבית?"
"כן. היא באה להיפרד ממני. נתתי לה את המזכרת שהשאירה לי אִמהּ, עליה השלום. מַזָלָה אִילֶה בִּישְׁטוֹף מִין יִמָה, אני מקווה שהמזל שלה יהיה טוב משל אִמהּ," לחשה.
נסערת, רכנה זריפה אל האלמנה וצעקה, "לאן היא הלכה?"
"זה לא יעזור עכשיו. תבואי לבקר אותי מחר," השיבה חתון בשלווה וטרקה את ספר התפילה, כאומרת, תעזבי.
רצוצה ומיואשת חזרה זריפה לבית הוריה. אִמהּ ישבה עם בָּאסֶה ושִירִינה, אחיותיה הצעירות. "אמא, אני לא מוצאת את כוונזה," אמרה, והבכי שעצרה כל אותו היום התפרץ מגרונה. עד כה הסתירה חַזָאלֶה מבתהּ את השידוכים והזיווגים של בנות הכפר. כמה שפחות תדע, כך ייטב לה. הפעם הבינה שלא תוכל לחמוק. "נתנו אותה," אמרה מבלי להישיר אליה מבט. "הרגע שלה הגיע."
הן ישבו בשקט שעה ארוכה. הדמעות בגרונה של זריפה דקרו כמו קוצים יבשים. בטנהּ התנפחה לפתע. זריפה מיששה אותה, כמו כדי להחזירה לגודלה הטבעי. מה זאת אומרת שהגיע הרגע? הרגע לְמה? ולמה דווקא עכשיו? היא רצתה לשאול את אִמהּ מה עשו לחברתה ובעיקר מתי תראה אותה שוב. גופה רעד מקור או מחום, לא ידעה. צמרמורת טיפסה מכפות רגליה. בצער גדול נשכבה על המחצלת והתפללה. הגברים חזרו מתפילת הערבית, וזריפה שמעה מרחוק את ברכות ההבדלה ואת הזמירות שאהבה. אִמהּ הניחה לה.
"יְסָה שְׁתֶה אִמֵּנִי צַ'אִי שִָׁכִינָה, בואי תשתי אִתנו כוס תה חם," קרא לה אביה יצחק. זריפה מיהרה להתיישב אִתם ובאותו רגע החליטה להיות צייתנית. לא כמו כוונזה. הרגע שלה לא יגיע לעולם. היא ניסתה להרפות את הארשת הזועמת שכיסתה את פניה, את השפתיים המכוּוצות ואת העיניים הרושפות. היא לא תהיה כמו כוונזה. הרגע שלה לא יגיע.
חודשים רבים התנדבה ליטול עוד מעבודות הבית וביצעה אותן ביעילות, על הצד הטוב ביותר. בזמן המועט שנותר לה יצאה לשוטט לבד בגבעות הסמוכות לנהר, מציצה בשביל היוצא לכפרים הרחוקים, מחכה, אולי כוונזה תשוב משם. בינתיים בהתה בשמש, התפעלה ממנה, מהצלחתה לשלח את האש שלה בעדינות, ליצור חום ויופי. אבלהּ על כוונזה לא פסק ולו לרגע אחד.
***
נוּרָא ובַּארוּד מאת אושרת מזרחי שפירא | סדרת כך היינו
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ