ספר האקסיות | טעימה מהספר

מתוך ספר האקסיות

מאת יאיר אגמון

אין קליטת ג'י־פּי־אס

1

ברק ואנה נפגשו בחתונה של חבר שלו מהקיבוץ. הם לא נפגשו במקרה, אלון גולדברג שידך ביניהם, הנודניק הזה. באמצע החתונה הוא ניגש לברק ואמר לו, שומע אחי, שומע רגע, יש פה צ'וּצָ'ה אחת, מהממת־מהממת, שמחפשת טרמפּ צפונה, וברק אמר לו, אוקיי, סבבה אחי, אבל אני לא נוסע צפונה, אני גר בירושלים עכשיו, אתה יודע, וגולדברג הנחש הזה אמר לו, אני יודע אני יודע יא מטומטם, אבל אתה יכול לשקר לה שאתה נוסע לצפון אחי, ואז קיבלת מאלוהים דייט ראשון של שעתיים, במסווה של טרמפּ אחי. בום! ככה גולדברג אמר, וכשהוא אמר בום הוא עשה מין תנועה דוחה וגסה כזאת עם הידיים.
ברק חייך, חיוך בפה מלא, עם רווח גדול בשיניים הקדמיות העליונות. הוא ידע שאי־אפשר לסמוך על גולדברג, בשום הֶקשר, בטח שלא בענייני שידוכים, ובכל זאת, משהו בפשטות הממזרית של הרעיון הזה תפס אותו. בלי לחשוב יותר מדי, הוא אמר, נו, יאללה, מי זאת, תראה לי אותה, וגולדברג הזיז אותו מטר הצידה והרים את היד, ואמר, הנה, תסתכל על הרחבה, תגיד לי מי הכי חמודה שם, זאת הצ'וצ'ה הכי חמודה שמה, אני אומר לך, אתה תקלוט אותה בשנייה, היא הכי חמודה שם.
ברק הסתכל על הבנות שרקדו וקפצו והזיעו. העיניים שלו נמשכו אל הרגליים הגמישות והחיוכים המתוקים, והציצים שעלו וירדו, ועלו וירדו, כאילו בסלואו מושן, אבל לא. והבנות היו כל־כך יפות, כל־כך מרגשות, הלב שלו כמעט שנעתק, ככה זה, כשמחפשים יופי מוצאים אותו, כשמחפשים יופי מוצאים אותו! וברק ראה שם יופי, הוא ראה, נניח, איזו ג'ינג'ית אחת, יפהפייה, שובבה, קצת נמוכה, שקפצה כמו מחורפנת, ומיד חשב, לא, לא, היא לא הכי חמודה, למרות שהיא נראית כייפית כזאת, והוא ראה שם גם בחורה אחת, גבוהה ורזה ומתולתלת, עם משקפיים שקופים כאלה, שרקדה ממש יפה, והרגישה טוב עם הגוף שלה, בלי שהיא לקחה סמים, ראו עליה שהיא לא לקחה סמים, אבל גם היא לא הייתה הכי חמודה, והייתה שם עוד אחת מתוקה, בלונדינית עם עיניים גדולות, שדיברה עם איזה בחור בזמן שהיא רקדה, ועוד אחת, שמנמנה ושמחה, שנראתה כל־כך מאושרת, ועוד אחת, אחרת, שחומה־שחומה וקטנה, בטח תימנייה, אולי זאת היא, אולי זאת היא.
ברק צחק, וואלה לא יודע אחי, כולן שם יפות, בחיי שכולן יפות, אין לי מושג. וגולדברג המגעיל הזה אמר, נו תסתכל טוב כפרה, היא שם, אני אומר לך, היא שם אחי, זאת הפרגייה הכי חמודה שמה, תסתכל טוב, וברק שגם ככה הרגיש כמו איזה בבון מסריח, אמר, די נו חלאס, שחרר אותי, תגיד מי זאת, וגולדברג צחק בקול ואמר, אתה רואה את הזאתי עם החולצה הצהובה, וברק הסתכל, והוא ראה אותה, את אנה, אוי הוא ראה אותה מיד, היא הייתה רזה וקטנה, ושובבה וקופצנית, היו לה תלתלים שחורים סמיכים ועיניים שחורות מחייכות, והחולצה שלה הייתה מין חולצת בטן כזאת, פשתנית, ומתחתיה היו מכנסיים אלגנטיים כאלה, שחורים, וחצי שקופים, עם דוגמה כזאת, מכנסיים של הביוקר, אבל בין המכנסיים לחולצה, אלוהים ישמור, בין המכנסיים לחולצה הייתה בטן, והבטן הזאת הייתה שטוחה וחלקה ומתוקה ויפה, ובאמצע שלה היה פופיק קטן, פופיק קטן ומושלם, ואנה קפצה והרימה את הידיים ושרה את השירים בקול רם, היא לא ידעה שגולדברג וברק מסתכלים עליה ומתרגשים, וגם אם היא הייתה יודעת שהם מביטים בה, זה לא היה מזיז לה, היא אחת כזאת, היא מעל הדברים, היא בתוכם, ומעליהם, כל הזמן, בפנים ומעל, בפנים ומעל, זה הסוד שלה, זה הכוח שלה בעולם, היא תמיד הייתה כזאת.
ברק התבונן באנה, במשך שניות ארוכות. על המותניים שלה, בצד ימין, אולי בצד שמאל, הוא ראה קעקוע קטנטן, עדִין כזה, ודק, ועל הזרוע שלה, על זרוע שמאל, למעלה, היה מין צמיד זהב כזה צמוד, פעם זה היה באפנה, ללכת עם צמידים על הזרועות, אולי עכשיו שוב, היא הייתה כל־כך יפה, אנה, אוי, כל־כך יפה היא הייתה. ברק הסתכל על הבנות האחרות, שרקדו לצידה, וכולן נראו לו פתאום משעממות כל־כך, אפורות כל־כך, מיותרות כל־כך, הן סתם היו קיימות בעולם, בזמן שאנה שקקה בו, הנה הג'ינג'ית המחוצ'קנת והמעפנה, והנה הגבוהית הזאת המסוממת שרקדה כמו מופרעת, והנה הבלונדה שבטח צבעה את השיער בכלל, והנה השמנמונת המעיקה, הן כולן היו שם, וכולן היו סתם, ואנה לא הייתה סתם, אנה הייתה אנה, איך הוא לא קלט אותה קודם, כזאת צהובה ורזה ומתוקה וגמישה ויפה ושמחה, איך הוא פספס אותה ככה, היא באמת הכי יפה שם ברחבה, היא כל־כך יפה, זה לא ייאמן.
גולדברג חייך את החיוך המגעיל שלו, הוא הסתכל על אנה ואמר, היא בדיוק חזרה עכשיו מאמריקה, היא עבדה שם בשגרירות או משהו, משהו טוב, משהו רציני, אני אומר לך, זאתי בחורה להסיע דוּך לחופה, וברק צחק, איזה מגזים אתה גולדברג, ובראש שלו הוא חשב שהיא יפה מדי בשבילו, ושבאופן כללי אין לו ממש מה להציע לצעירה כזאת, איכותית וכייפית וחכמה ויפה. בחורות ברמה שלה לא מסתכלות בדרך כלל על צעירים מבולבלים כמוהו, שעובדים בגינון, היא צריכה מישהו עם קלאס, ולי אין קלאס, ככה הוא חשב, וגולדברג אמר לו, יאללה אני אומר לה שמצאתי לה טרמפּ צפונה, וברק חייך ואמר, יאללה, אחי, אני זורם, יאללה, יהיה מה שיהיה.


2

רוב האנשים שיש להם רווח בשיניים נראים כמו תחת, לרוב האנשים עם הרווח יש קול מעצבן, ועיניים חזיריות, ועור פנים בעייתי, ושיער מקורזל ואופי מעייף, מרוב האנשים שיש להם רווח בשיניים כדאי בסך הכול להתרחק, אבל אצל ברק הרווח איכשהו עבד אחרת, היה בו משהו אינטימי, וכייפי, ופשוט, וקל, והרווח כאילו התאים לזה. לשובבות שהייתה לו בעיניים, ולבלורית המטופשת, ולחזות העגלגלה והזורמת. הרווח ישב שם פיקס, קשה לתאר את זה במילים, אבל כל מי שפוגש אותו מרגיש את זה מיד. את רוב האנשים שיש להם רווח בשיניים קשה מאוד לסבול, אבל ברק היה מותק, הוא היה מותק אמִתי, למרות הרווח, אולי אפילו קצת בזכותו.
ברק גִּלגל סיגריה, ואז הדליק אותה, ועישן אותה, עם כוס קולה זירו ביד. הוא לא יכול לעשן בלי לשתות משהו, אחרת הפה שלו מתייבש. מרחוק הוא ראה את גולדברג ניגש לאיזו בחורה אחת, יפהפייה, שחומה ומזיעה, ומדבר אִתה, כל הבנות בחתונות יפות. אחר־כך הוא ראה את הבחורה ההיא היפה ניגשת לאנה, שעצרה רגע את הריקוד שלה כדי לדבּר אִתה, ואנה הקשיבה לְמה שהיא אמרה, ואז חייכה ומחאה כפיים, כי יש לה טרמפּ צפונה! ובזמן שהיא מחאה כפיים גולדברג התקרב לאנה, ונגע לה בכתף בעדינות, ואמר לה משהו, ופתאום הוא הצביע על ברק, שהשפיל את המבט שלו מהר־מהר, וחזר לסיגריה שלו ולקולה זירו שלו, שהייתה מרירה ועקרה ותפלה. זה חרא של דבר קולה זירו, לא ייאמן שזה תפס.
ואחרי כמה שניות, אנה פשוט עזבה את הרחבה, והלכה לכיוונו של ברק, ככה, במהירות, בקלילות, עם החולצה הצהובה שלה, והמכנסיים היפהפיים שלה, והבטן השטוחה שלה, והצָּמיד הבוהק שלה, והקעקוע הקטן והדק, היא פשוט הלכה אליו! אוי ואבוי, אוי ואבוי, וברק, שהוצף מיד בדם סמיך, בלחיים, ובמצח, ובאגן, חייך אליה, וחשב לעצמו, אוי לי אלוהים ישמור איך אני צולח עכשיו את השקר הזה.
אנה התקרבה אליו ואמרה בקול צלול, היוש! וברק חייך, חיוך בלי שיניים, ואמר, אהלן, ואנה אמרה, יש שמועה שאתה נוסע צפונה הלילה, וברק אמר, וואלה כן, מה, לאן את צריכה, ואנה אמרה, לאן אתה מגיע, וברק חייך חיוך דקיק ואמר, לאן את צריכה, ואנה חייכה חיוך ענק־ענק, אולי היא הייתה קצת שיכורה, ואולי היא ככה תמיד, מאושרת ורכה, היא חייכה ואמרה, אני צריכה לפרדס חנה, וברק חייך, צריך לשלוף עכשיו שקר, צריך להרוויח זמן, פרדס חנה זה הצפון שלך, הוא אמר, חשבתי תביאי משהו יותר מאתגר, ואנה חייכה ואמרה, אתה כאילו מגיע רחוק עוד יותר, וברק, הגאון הזה, אמר, יש לי מילואים מחר, באליקים, אז אני ישן אצל חבר שם באזור, אני אקח אותך לפרדס חנה בכיף, ככה הוא אמר, המלך הזה, וגולדברג, שעמד שם לידם הביט עליו בהערצה, זה היה שקר מושלם, אנה אפילו לא שאלה אותו איפה הוא ישן בדיוק, היא רק צחקה ואמרה, יא אללה איזה סבבה, ואני גם יכולה לשתות, נכון. וברק חייך ואמר, תני בראש נשמה, ואנה צחקה והושיטה לו את היד שלה ואמרה, אני אנה, וברק אמר, ברק. הוא עדיין לא חשף את הרווח בשיניים, למרות שהוא היה שם כל הזמן, מאחורי השפתיים, קצת לפני הלשון.
וזהו, ככה הכול התחיל, ברק ואנה עמדו אחד מול השנייה, והחליפו מספרי טלפון בחיוכים מבוישים, וגולדברג הנחש הסתכל עליהם, קצת מרחוק, ומִלמל לעצמו בקול רם, ובלי להתבייש, אני גאון, אני גאון. הוא כבר דמיין איך הוא מספר לכל החבר'ה שלהם שם בקיבוץ על הדייט המטורף שהוא סידר לברק, דייט מהאגדות! עם הבחורה הכי יפה בחתונה, ככה, בקלאס, בטבעיות, בלי פייסבוק ובלי טינדר ובלי באמבל ובלי אלפא ובלי כלום, וואלה יצא גאון, אין מה להגיד, מי היה מאמין שקופידון יכול להתחבא בתוך כזה ילד חרא.


3

הם יצאו מהחתונה בשתים־עשרה וחצי בערך, קצת אחרי. ברק המתוק, שהיה מבולבל ונרגש ומתוח ושמח וחרמן, ואנה היפה, שהייתה מותשת ומאושרת ומיוזעת וחצי שיכורה. כשהם הגיעו לאוטו שלו ברק קצת התבייש שאין לו אוטו יותר נורמלי להציע לה ברגע הזה, אבל לאנה זה לא הזיז, גם פיאט פּוּנטוֹ עייפה מסוגלת לנסוע על כביש שש על מאה שלושים קמ"ש.
ברק פתח לאנה את הדלת, והעיף את כל השִיט שהיה במושב הקדמי. את התיק שלו, ואת הבגדים שלו מהבוקר, ואת הכפפות, והמזמרה והאזיקונים, ואת האריזות של המיץ והסנדוויץ' שהוא אכל בדרך לשם. הוא אוהב להגיע לחתונות שׂבע, כי אז הוא לא מתחזר על האוכל, ואז הוא יכול לשתות ולרקוד בכיף שלו, כי הבטן שלו לא מפוצצת. אנה התיישבה, ומיד שאלה, תגיד יש לך אולי מַטען לאייפון, וברק אמר, לא, יש לי אנדרואיד, ומיד הוסיף, אבל יש לי שקע יו־אס־בי כזה אם יש לך את הכבל, ואנה אמרה, לא, אני מטומטמת, הגעתי לכאן עם איזה עשר אחוז. כבר שעתיים אני בלי פלאפון. אתה הצלת אותי היום, בחיי. וברק חשב, איך ברור שיהיה לה אייפון, ידעתי, ידעתי, אני לא ברמה של האנה הזאת, אני לא ברמה שלה, אין לי סיכוי.
ברק יצא ממגרש הכורכר הגדול, שכבר התרוקן לגמרי, והתחיל לנסוע, כמו שהווייז אמר. בעוד שמונה מאות מטרים, פנה ימינה. אנה אמרה, אז מה, מאיפה אתה, וברק אמר, אני מהקיבוץ, מהחבר'ה של רוני, ואנה הנהנה ואמרה, אשכרה, וברק אמר, תקשיבי אם את עייפה את יכולה לישון, הכול טוב, ובלב הוא חשב, אוי ואבוי לי אם היא תלך לישון עכשיו, ואנה צחקה ואמרה, נראה לך שאני אתן לך לנהוג לבד את כל הדרך הזאת יא דפוק. הולכת להיות לנו פה שיחה משהו בֶּסט, אתה תישאר ערני, עד שאני יורדת, אחרי זה לא אכפת לי. וברק צחק, צחוק בריא, עם שיניים, בחושך של האוטו לא רואים.
אחר־כך הם עשו את השיחה הזאת המעפנה של ההתחלה, מה את עושה מה אתה עושה, צריך להתחיל מאיפשהו. אנה למדה כלכלה ויחסים בינלאומיים בתל אביב, ואז עבדה במשך שנתיים בקונסוליה הישראלית בוושינגטון. אחר־כך היא התפטרה כי הבוס שלה היה דוש מהגיהנום, ועכשיו היא בארץ, מחפשת את עצמה בפרדס חנה. היא גרה שם עם שותפה, חברה טובה כמו אחות, שמסתובבת שם באזור כבר כמה שנים. השותפה שלה דיילת, אז אנה רוב הזמן לבד, שולחת קורות חיים ומתכתבת באנגלית עם כל מיני ארגונים יהודיים במיד ווסט. יש לה חלום לפתוח סטודיו ליוגה, כי היא מכורה ליוגה, אבל אין לה את האומץ להרים את זה, למצוא מקום, ולמצוא לקוחות, ולהפוך למורה, ולשלם לפייסבוק מלא כסף על קידום ממומן, אין לה כוח לזה, להפוך לעצמאית, למצוא רואה חשבון, להוציא קבלות, כאילו זה יכול להיות מדהים, אבל זה יכול להיות גם סיוט, ואין לה כוח לזה עכשיו.
ברק השתחרר מהצבא וטייל איזה שלוש שנים ברצף, אז הכול התעכב לו. זה קטע כזה של קיבוצניקים, לקחת את הזמן. לפני שנתיים הוא התחיל ללמוד ספרות בהר הצופים בירושלים, גם ספרות עברית וגם ספרות אנגלית, אבל אחרי סמסטר וחצי הוא עזב. הוא הרגיש שהמרצים שלו שוחטים מילים במקום לאהוב אותן, תכל'ס זה נכון, זה מה שקורה בחוגים לספרות, זה דבר נורא. בקיצור הוא עדיין מחפש את עצמו, ובינתיים הוא עובד בגינון, אבל הוא לא ממש גנן, הוא בעיקר מטפח גינות כאלה מעפנות של בניינים עם ועד בית בתפקוד סביר. אבל יש עבודה איכשהו, הלקוחות שלו שרופים עליו, כי הוא מצחיק וחייכן וחרוץ. זהו, זאת אנה, זה ברק, ואלה פני השטח של האהבה שלהם, שהנה תיכף תתחיל.
דייט ראשון לא צריך להיות מדהים, אבל חשוב שהוא לא יהיה קטסטרופה, והטרמפּ ההוא, בפשטות שבו, בטבעיות שלו, היה כזה בדיוק. הוא לא היה מדהים, בטח שלא, אבל הייתה בו מין נעימות ופשטות, היה בו משהו קל ובריא, זהו, זאת הנקודה, דייט ראשון צריך להיות בריא. ברק ידע שאין ממש טעם עכשיו לנסות להתפוצץ על אנה ברעש וצלצולים, זה לא הזמן לשנינויות ובדיחות וסיפורים ארוכים, לא, הוא בסך הכול צריך לתת לה הרגשה טובה, הרגשה של דאגה, של הקשבה, של אכפתיות, של אַת בידיים טובות. הוא צריך שהערב הזה ישאיר לאנה טעם מתוק בפה, הוא צריך שהיא תגיע הביתה, ותפתח את הדלת, ותתקלח, ותשכב על המיטה שלה, ותחשוב לעצמה, וואי איזה מתוק הברק הזה, ובעוד כמה ימים, כשהוא ישלח לה הודעה, הרי יש לו כבר את המספר שלה, היא תגיד לעצמה, זה נכון, הוא לא ברמה שלי, אבל למה לא בעצם, הוא היה ממש מתוק בלילה ההוא, אני אצא אתו לדייט אחד, מה כבר יכול להיות. זה מה שהוא צריך.
הם דיברו קצת על העבודה שלה בקונסוליה, שהייתה מצד אחד משעממת ובירוקרטית, ומצד שני מגניבה וצעירה, היא הייתה אחראית על כל מיני פרויקטים כאלה של תרבות ואמנות, ופגשה כל שבוע כל מיני אמנים צעירים שהגיעו להרצאות ולכנסים שהקונסוליה הרימה. הם דיברו קצת על הלימודים שלו, למה שמישהו ירצה בכלל ללמוד ספרות, אה, חשבת להיות מורה, איזה חמוד, ולמה עזבת, אה, וואלה, וואי איזה עצוב, זה נורא מה שנהיה מהאקדמיה, אה. הם דיברו קצת על המילואים שאליהם הוא הולך מחר. זה סתם אימון מפגר, הוא סַמל, אז הוא צריך להגיע מוקדם יותר מכולם. זה מה שהוא אמר לה, למרות שזה היה שקר. אבל זה היה שקר לבן. מה זה בכלל שקר לבן, מה הקשר לבן, זה לא כאילו ששאר השקרים שחורים, ואולי בעצם כן.
ברק כל־כך התרגש מהנסיעה הזאת עם אנה, בחושך, בלילה. הוא נהג בזהירות, הרבה יותר לאט מאיך שהוא נוהג בדרך כלל, הוא נהג לאט כדי שהיא תראה שהוא בנאדם רגוע ואחראי, וכדי להרוויח עוד קצת זמן אִתה באוטו. פעם בכמה שניות הוא פזל בעדינות־בעדינות ליד שלה, ליד היפה והחשופה והארוכה והנקייה שלה, ולצמיד הנוצץ שהיה לה על הזרוע כל הזמן, והיד של אנה הייתה כל־כך יפה, ונקייה, וחלקה, ורכה, והיא הייתה כל־כך קרובה אליו, ששוב הלחיים שלו הוצפו בדם סמיך וחם. גם אנה התרגשה מהטרמפּ המוזר הזה, היא הסתכלה על הכביש החשוך וחשבה לעצמה, וואי וואי יש מצב שמצאתי פה את הבחור המתוק בעולם. היא בכלל לא התבאסה מזה שהוא סתם גנן, אם כבר להיפך. זה חמוד בטירוף, להיות בן אדם שמטפל בצמחים, זה אפילו קצת מרגש.
וברגע מסוים בדרך, הם עברו בתוך מנהרה קטנה, ליד כביש ארבע ארבע שלוש, וכשהפּוּנטוֹ של ברק נסעה בתוך המנהרה, הווייז שלו נכנס פתאום להלם כזה, הוא השתנק ונעצר וגִמגם, וכתב התראה כזאת אדומה ולחוצה, אין קליטת ג'י־פּי־אס, הצילו, הצילו, אי־אפשר לקבוע מיקום, אין קליטת ג'י־פּי־אס, הצילו, אני לא יודע איפה אני, וברק הצביע על הפלאפון שלו ואמר, אני מת על זה, ואנה אמרה, מה, על מה, וברק אמר, אני מת על זה שהווייז כאילו בהלם בגלל המנהרה, ואנה הסתכלה עליו במבט מחויך של לא הבנתי, וברק הסביר לה,
הווייז הרי יודע שאני על כביש שש, נכון, והוא יודע שיש פה מנהרה, והוא יודע בדיוק מתי נכנסתי למנהרה, והוא יודע לאן המנהרה הזאת מובילה, והוא גם יודע בדיוק לאן אני נוסע, ובכל זאת, עכשיו כשאני במנהרה הזאת, הוא לא מלווה אותי, למרות שהוא יכול לשער בערך את המהירות שלי, הוא יכול לשער בערך איפה אני, את מבינה, הוא לא חייב להילחץ כל־כך, ולשים כל מיני הודעות אדומות כאלה, אין קליטת ג'י־פּי־אס! ואנה חייכה, כי ברק היה חמוד, וברק אמר, בטון רציני מצחיק כזה, אבל זה העניין, כאילו, שהוא לא רוצה לשער! הוא לא רוצה להגיד בערך, אין אצלו בערך, את מבינה, הווייז עובד רק עם מה שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז, אם הוא קולט אותי, הוא יודע איפה אני, ואם הוא לא קולט אותי אז הוא לא יודע איפה אני, הוא לא סומך על כלום, אפילו לא על עצמו, הוא לא מגדיל ראש, אני מת על זה, הווייז עובד רק עם מה שיש לו, לא עם מה שאין לו, לכן זאת כזאת אפליקציה שווה, את מבינה, כי אפשר לסמוך עליה, היא עובדת עם מה שיש לה, אני מת על זה. ואנה צחקה בקול רם מדי, ואמרה, וואי איזה נאום, נראה לי אתה צריך לעבוד בווייז. היא רצתה להגיד, ברק, אתה חמוד, ממש, יש מצב שאתה הכי חמוד שפגשתי, אבל זה מה שיצא לה, נראה לי אתה צריך לעבוד בווייז, איזה צִ'קמוק.