העץ
העץ הוא הדבר שאני מעוניינת בו. עץ תות. הוא הסיבה לכך ששכרתי את הבית הזה. עצים אחרים גרמו לי לשכור את הבתים הקודמים. אני זקוקה לרשת הירוק שתציל אותי מהכיעור אל היופי. לִבי יוצא אל העץ הזה המצוי בחלון הגדול. היכל של הוד ופאר, אמרתי פעם לחברה על עץ אחר. אני מנסה לזכור כל מה שאני יודעת על שמות חלקי העץ, מהקטנים לגדולים: עלה, גבעול, אני כותבת בלי להציץ: ציץ, פרח, ניצן, ענף, פארות, עלווה, צמרת, גדם, קטם. כל מה שנכרת בו. לבני הקטן אמרתי, תִראה כמה רחב לב העץ הזה כלפינו. הוא מתעקש לגדול העץ הזה, כמו שאתה גדֵל, בני הקטן. אני חשה שלִבי מושך את העץ אליי. אנחנו מדברים. אני קוראת לו להיכרך סביב הבית שאינו שלי. בוא, בוא, בוא. בחורף עמד פשוט ועירום, אפרפר. עלים הִתעגמו עליו כמו סירות קטנות שבורות. אחר כך קרתה ירקוּתו עם האביב. בכל יום שלח עוד זרוע, בכל יום הצביע לכיווננו, בכל יום נפקחו עפעפיו וצמחו לו שערות. הוא נעשה הֶרקולסי, ענק תות, לוחם תות אימפריאליסטי. בכל יום הצמיח את שלו ואז נתן לנו לאכול ממנו. בכל יום אני ובני אוכלים ממנו. אנחנו חיים בעלווה. בני הקטן מטפס בסורגי החלונות הגדולים עד לתקרה. הוא אומר אחריי, במילה משלו, זה עץ מפרגן. פעם בא איש לנסר את העץ. איש חזק מאוד, חסר שיניים, בקושי מדבר, לבוש מכנסיים קרועים, נופלים מישבנו, שיכול להיות בן שבעים או בן חמישים. צעק לי מהחלון, גיברת־גיברת אפשר מים. אני גיברת. אני מים. נעניתי. הוא ניסר אותו במסירות, עלה על סולם בהוראת ועד הבית כי העץ משתולל על חוטי החשמל. ועד הבית היא אם יחידנית שאינה מסתדרת עם אף אדם. בבניין שבו הבית והעץ יש חריגה סטטיסטית בכמות הנשים שחיות לבדן ומגדלות ילדים יחידים. היא ואני ועוד אישה אחת. שתיהן בקומה השנייה ואני בקומת הקרקע. הן גרות בבתים שלהן, אני שוכרת דירה השייכת לאישה אחרת. דירה להשקעה. השקעה שאני אחראית לפירותיה. אז קרה שבא איש ועץ התות נוּסר. אמרתי לו שיותיר ענפים הפונים לבית. לא בכיתי. לא קשרתי את עצמי לעץ. לא ידעתי עד כמה מותר לי להתערב בהחלטת הוועד. התקיים בי בלבול ביחס למעמדי כבעלת עץ. נכון יותר, הרגשתי חסרת מעמד. עזבתי את הבית לעיסוקים חסרי חשיבות כמו נוטשת. כשחזרתי, ענפיו הנמוכים של העץ, שחצצו בין היופי לכיעור, נעלמו. הבנתי את האיש שהיה צריך לבצע פעולת הוכחה לעבודתו. גם שנאתי אותו. אותו ואת ועד הבית שריחפה מעליו כסמכות עליונה. סמכות הפרנסה. האיש הזה שירת את כל חצרות הבתים בסביבה שלא שכרו גנן אלא אותו. הוא רצח צמחים. חיסל צמחים בחיסול שיטתי לטובת הפונקציות ההכרחיות: שלא יגיעו מהעירייה ויתבעו את הוועד בגלל חוטי החשמל, שלא יופיעו תיקנים ועכברושים. הוא חישֵׂף. את גופו ואת גוף האדמה. לבסוף הותירו לי כמה ענפים, למעלה מהם נותר עץ התות בשלמותו וחדר לזמן הקיץ ואז לחורף ואז לאביב. באביב שמתי לב לתמורה. כמעט לא האמנתי בהופעתה. כלומר הפסקתי להאמין בעצמי אחרי שנטשתי את העץ. התביישתי עבור שנינו. אלא שהעץ חשב אחרת וחזר אליי. עכשיו הוא מתפקע מרוב חיים ותות. זמן המגֵפה היה זמן המעשה שלו, כל נדיבותו - בזמן שהעולם נטה על צדו.
***
סיבות להישאר, מסות מאת תהל פרוש | עורך: יואב רוזן | ספרית פועלים - סיפורת
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ