מבחר שירים וקטעי פרוזה לחג
ישראל אלירז
וְצָרִיךְ לְהֵעָשׂוֹת בֶּן חוֹרִין בֶּאֱמֶת.
צָרִיךְ תָּמִיד (גַּם בִּשְׁגָגָה) לִהְיוֹת
מַה שֶּׁהָיִינוּ
לִפְנֵי הָרֶגַע בּוֹ שָׁכַחְנוּ
מִי אֲנַחְנוּ.
צָרִיךְ לָגֶשֶׁת אֶל הַחַיִּים (וְאוּלַי גַּם
אֶל הַמָּוֶת) כְּאֶל מַשָּׂא־וּמַתָּן עִסְקִי,
שֶׁגַּם אִם הַכֹּל כְּבָר נִקְבַּע
אָנוּ חָפְשִׁיִּים בְּכָל רֶגַע
לְחַדֵּשׁ אֶת הַהִתְדַּיְּנוּת
כְּאִלּוּ אֵין לְפָנֵינוּ סְעִיפֵי סִכּוּם כְּלָל
אהרון שבתאי
אני אוהב את פסח
אֲנִי אוֹהֵב אֶת פֶּסַח
כִּי אָז כְּבָר תָּשׁוּבִי.
וּכְמוֹ בְּכָל שָׁנָה
נִסַּע לְקִרְיַת־מוֹצְקִין
וּמֵעַל גְּבִיעֵי הַיַּיִן
וּצְלוֹחִיּוֹת הַחֲרֹסֶת
צְבִי יְסַפֵּר
עַל "צַעֲדַת הַמָּוֶת".
וְאַחַר כָּךְ נָשׁוּב לְתֵל־אָבִיב,
וּכְשֶׁתִּנְהֲגִי בַּחֲשֵׁכָה,
זְגוּגִיּוֹת הַמְּכוֹנִית
יִהְיוּ מְכֻסּוֹת אֵד,
וַאֲנִי אַנִּיחַ אֶת יָדִי
עַל בִּרְכֵּךְ.
וּבַבַּיִת נִכָּנֵס לַמִּטָּה
וְנַחְגֹּג אֶת הַסֵּדֶר
הַפְּרָטִי שֶׁל שְׁנֵינוּ.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת עַצְמִי
מַצְמִיד אֶת שְׂפָתַי לְבִטְנֵךְ
וְחוֹשֵׁב עַל דְּבַשׁ,
בְּשָׁעָה שֶׁלְּמַטָּה בָּרְחוֹב
הַמַּלְאָךְ שֶׁלָּנוּ, עוֹבֵר.
הסֵדר
סֵדֶר פֶּסַח הוּא הַדֶּגֶם לְסֵדֶר
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלָיו לְמַרְאֵה
הַבֵּיצָה הַשְּׁקוּעָה בַּמַּיִם לָמוֹד מְלִיחוּתָם
וּכְשֶׁהַיָּד מְסַדֶּרֶת מְלָפְפוֹנִים בַּצִּנְצֶנֶת;
הַפְּעֻלָּה נַעֲשֵׂית מִטַּעֲמֵי דִּיּוּק
הַדִּיּוּק מָשְׁלָךְ כַּאֲלֻמַּת אוֹר אֶל תּוֹךְ הָעַצְמִי
בָּעַצְמִי הַדִּיּוּק מִתְבַּטֵּל
וּמָשָׁל לְכָךְ הַהֶבְדֵּל בֵּין מִצְרִי לִיהוּדִי
שְׁנֵיהֶם בַּלֵּב פְּשַׁט הַמַּיִם הַמְּלוּחִים
וְתַבְדִּיל בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ כַּכָּתוּב בַּהַגָּדָה
גבריאל פרייל
בשקיעה הצהובה
שְׁקִיעָה צְהֻבָּה נִתֶּזֶת בְּחַלּוֹן הַבַּיִת הַצְּהַבְהַב.
בְּצִלָּהּ שֶׁל הַדֶּלֶת עוֹמֵד גֶּבֶר, לְרַגְלָיו אֲגַם קָטָן צָהֹב.
בְּיָדוֹ כּוֹס זוֹרֶמֶת מַשְׁקֶה חוּם־צְהַבְהַב.
עַל גַּב כֹּתֶל אֶחָד מַבְהִיר, נִרְקָם
רֹאשׁ־צֵל דֵּהֶה־צְהַבְהַב שֶׁל אִשָּׁה
וְיָד מָאֳרֶכֶת שׁוֹלֶפֶת לֶהָבָה צְהֻבָּה מִתַּפּוּז.
לְטַבּוּר־עוֹלָם צָהֹב־קָרִיר הָפְכָה שֶׁמֶשׁ־צָהֳרַיִם שׂוֹרֶפֶת.
סָבִיב לָהּ כְּפָרִים וּכְרַכִּים צְהֻבִּים, עוֹנִים לָהּ בְּמַקְהֵלָה.
וְאֵי־שָׁם תַּגִּיהַּ צְהֻבָּה כְּנַף כַּנָּרִית, אוֹמֶרֶת שִׁיר־יִחוּד שָׁקוּף.
ישראל נטע
אֶל הַשִּׁיר הַזֶּה אֲהוּבָתִי יֵשׁ לָבוֹא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. אֵיךְ שֶׁרֵיחַ
שְׂדֵה הַבָּטְנִים מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם: מִימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים וְעַד לִפְאַת הַגָּלַקְסְיוֹת. חֶלְקַת הַבָּטְנִים הוֹלֶכֶת וּמִצְטַלְהֶבֶת לְאֹרֶךְ הַכְּבִישׁ וְכָל מְנוֹעֵי הַיְקוּם, כָּךְ נִדְמֶה, נִשְׁתָּקִים. צִפּוֹר צוֹפֵר מִמְּרוֹמֵי הַקָּזוּאָרִינָה שֶׁלּוֹ וְהַקּוֹל הוֹלֵךְ מֵהַוָּאדִי עַד לְמִנְחַת הַהֶלִיקוֹפְּטֶרִים הַשּׁוֹמֵם. רִפְרוּף כְּנָפַיִם בְּאָפֹר לָבָן נִלְחָשׁ אֶל הַלֶּס. אֶת גּוֹן הַלֶּס אִישׁ לֹא יוּכַל לְשַׁעֵר. הַבֹּשֶׂם שֶׁל שְׂדֵה הַבָּטְנִים יְמַלֵּא אֶת הַיְקוּם. אֶל הַשִּׁיר הַזֶּה יֵשׁ לָבוֹא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, אֲהוּבָתִי, אֵין יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם. אֵיךְ שֶׁהַקּוֹמְבַּיְן גּוֹהֵר אֶל הַמַּשָּׂאִית: כָּךְ בְּדִיּוּק רָצָה הָאֵל שֶׁנֹּאהַב (בַּקַּבִּינָה, חַאג' וָּאלִיד מְזַמְזֵם לְעַצְמוֹ פִּיּוּטִים מִמֶּכָּה). אֵיךְ שֶׁהַקּוֹמְבַּיְן, מִימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים וְעַד לִפְאַת הַגָּלַקְסְיוֹת.
טוביה ריבנר
אביב בָּעולם
הַפְּרָחִים גְּדוֹלִים, כְּאִלּוּ
אֶפְשָׁר לָגוּר בְּתוֹכָם,
עֲנָנִים שְׁקוּפִים בַּתְּכֵלֶת,
כְּאִלּוּ הַלֵּב רֻחַם,
פַּרְפָּרִים מִתְפָּרְצִים, כְּאִלּוּ
לֹא רָאוּ אֶת הָאוֹר מֵעוֹדָם,
גּוּפִי עִם גּוּפֵךְ, כְּאִלּוּ
אֵין גְּבוּל בֵּין דָּם לְדָם,
לַהֲבוֹת צִפֳּרִים, כְּאִלּוּ
הַשַּׁחַק לְבַסוֹף נִשְׁלַם,
צִיצֵי צְחוֹקִים, כְּאִלּוּ
אָבִיב בָּעוֹלָם.
אברהם שלונסקי
בראשית חדשה
רָטֹב וגְבִעֵַּ הַחוֹל הַקִּמֵּחַ
הַשַּׁחַר מַתְרִיג צַמָּרוֹת וּבְלֹרִית
אֶל מוּל הָאָדָם וְגופּוֹ הַצּוֹמֵחַ
גּוֹעִים עֲדָרִים בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית.
דָּחוּס וּמַרְגיִּעַ הַדְּבַשׁ בַּכַּוֶּרֶת
גוּפּוֹ שֶׁל עוֹלָם תִּינוֹקִי וּוָרֹד
בְּרֵאשִׁית חֲדָשָׁה עִם קונֹהָּ מְדַבֶּרֶת
כְּאַיִל אֶל אַיִל בִּשְׂפַת הֲבָרוֹת
לאה גולדברג
פְּתִיחָה
כְּמוֹ כּוֹכָבִים הַמּוֹצְאִים אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל חַלּוֹן,
כְּמוֹ יוֹם הַמֵּצִיץ אֶל כָּל עַיִן נִפְקַחַת,
כְּאוֹר,
אֶצְבָּעוֹת שֶׁנָּגְעוּ בְּנִימַת הַחֲלוֹם הָאַחְרוֹן
וְהִרְעִידוּ שִׂמְחָה, וַיִּמֹּג הַפַּחַד
וַיְהִי מִזְמוֹר.
כֹּה פָּשׁוּט,
כֹּה פָּשׁוּט וּמָלֵא,
כְּמוֹ אָחוּ יָרֹק הַמְחַבֵּק אֶת הַשְּׁבִיל הָאָבוּד
וְטַל
וְתִלְתָּן
וְטָלֶה.
חמסין של ניסן
וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין ,
וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם,
וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז,
וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.
המשך>
גן
שְׂרַף-דֻּבְדְּבָן - הוּא מָתוֹק וְשָׁקוּף.
לְקַלֵּף מִן הַגֶּזַע, לָקַחַת.
הָרוֹם בְּשַׁחְרִית וְהַגַּן בְּלִבְלוּב
סוּפָה לְבָנָה שֶׁל תִּפְרַחַת.
לַעֲלוֹת עַל גִּבְעָה וְלִצְעֹק: אַחִים,
הַבִּיטוּ בִּצְחוֹר הַצַּמֶּרֶת!
אֲבִיבִים שֶׁכָּאַלֶּה! הִנֵּה הֵם הוֹלְכִים."
הֵם הוֹלְכִים אֶל יַלְדוּת אַחֶרֶת.
אמיר גלבֹּע
בשדה הצהוב משחק השמש
בַּשָּׂדֶה הַצָּהֹב מְשַׂחֵק הַשֶּׁמֶשׁ בַּסַּבְיוֹנִים לְמַטָּה
בּוֹגֶדֶת הָרוּחַ מְסַחְרֶרֶת רָאשֵׁי הַפְּרָחִים
בְּמַשָּׁבִים לְטִיפִים מֵחֻמּוֹ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ גְּנוּבִים,
שֶׁלֹּא יִבְגֹּד בִּי לִבִּי לִבִּי אוֹמֵר לֹא
אוֹמֵר דְּבָרִים חַסְרֵי שַׁחַר וְחוֹשֵׁשׁ
מִתְמַסֵּר לָעֶדְנָה עֲצוּם עַיִן לֹא לִרְאוֹת
אַךְ לָחוּשׁ אֵיךְ נִבְעַל הַשָּׂדֶה לְאוֹר יוֹם
כַּאֲשֶׁר שֶׁמֶשׁ וְרוּחַ קָמִים זֶה עַל זֶה
לְאוֹר יוֹם עַל צֹהַב עֶרְיַת הַשָּׂדֶה
מולידֵי האור (מבחר)
א
הָאוֹר הַמּוֹלֵךְ -
עִמָּנוּ הוֹלֵךְ הוּא בְּכָל הַדְּרָכִים
וְנֶאֱחָז בָּרְכָסִים. אַחַר יַמְשִׁיךְ וְיֵלֵךְ.
אַךְ כְּנַעַר שׁוֹבָב בִּמְרוּצָה עוֹד יַחְזֹר
אֶל הָרֶכֶס. יְחַיֵּךְ.
וְגַם הוּא יִמְלָא אוֹר.
אוֹר הַשִּׂמְחָה. וּצְחוֹקִים הֵם בָּנָיו.
אוֹר הַמְכַלֶּה כָּל שִׂנְאָה וְכָל שָׁוְא.
אוֹר הָאָבוֹת. הַגְּוִילִים. הַחוֹמוֹת.
אוֹר בָּאֵזוֹב. בַּקִּמְרוֹן. בַּתְּמוּנָה.
אוֹר אַגָּדוֹת וְשִׁירִים. אוֹר אֱמוּנָה.
הַרְרֵי אוֹרוֹת. קוֹמָה מֵעַל קוֹמָה.
תְּפִלָּתֵנוּ בָּאוֹר. אֶל הָאוֹר. מִן הָאוֹר.
נוֹפְלֵנוּ עַל אֶרֶץ קָם לְבָרְאוֹ.
ב
[...]
וּמִזֶּה הַיּוֹם הַמְיֻחָל, הַשָּׁלֵו.
וּמִזֶּה הָרְחָשִׁים בָּאִילָן הֶעָנֵף.
וּמִזֶּה הָאֱמֶת הַמּוֹלִידָה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.
וּמִזֶּה אַהֲבָה הַמַּגְאָה אֶת הַלֵּב.
וּמִזֶּה עֲרֵמַת זִכְרוֹנוֹת נֶעֱגֶמֶת
עַל שָׁנִים שֶׁחָלְפוּ וְחִנָּם הֶעָצֵב
הַמַּבְטִיחַ לַחְזֹר -
כִּי
אוֹר!
אוֹר בִּנְצָחִים שֶׁעָלוּ מִן הַדָּם
בְּרֹחַב, בְּעֹמֶק, בְּרֶנֶן שֶׁל יָם
וְחַיִּים בִּנְגִינוֹת הַמַּעֲלוֹת אֶת הֵדָם.
כִּי הָאוֹר הַסּוֹבֵב וְסוֹבֵב -
חַי לְעוֹלָם.
טניה הדר
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת
כָּאן, בַּמֶּרְחָק הַקָּצָר, הַמּוּאָר
שֶׁבֵּין מְבַשֶּׂרֶת־צִיּוֹן לִירוּשָׁלַיִם
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הוֹפֵךְ
לִזְרִימָה חֲרִישִׁית בָּאֲפֵלָה
שִׁירַת הַלְּוִיִּים כְּרִקְמָה עֲדִינָה
קוֹשֶׁרֶת הָרִים לְשָׁרְשֵׁיהֶם,
עֵצִים לְיַרְקוּתָם,
שָׁמַיִם לָאָרֶץ
יצחק לאור
זהב
בְּמֶרְץ, בִּקְצֵה הָרְחוֹב, מִצָּפוֹן נִפְתְּחָה, כָּל שָׁנָה, הַשִּׂמְחָה
עַנְנֵי דְּבוֹרִים בָּזְזוּ צוּף מִן הַפְּרָחִים וְזִמְזוּמָן עָלָה אֶל
הָאֲוִיר, כִּסָּה עַל כָּל זִמְרָה אַחֶרֶת וְהִתְחָרָה בַּקְּטֹרֶת
שֶׁל מִילְיוֹן פְּרָחִים צְחוֹרִים, אוֹלִימְפּוּס שֶׁל בֵּיתְךָ, מוֹלֶדֶת
תַּפּוּזִים פּוֹרְחִים, עוֹטֵי תְּכֵלֶת, וְאֹשֶׁר גָּדוֹל, כָּל שָׁנָה, שׁוּב
וְשׁוּב, וּמוּל בֵּיתְךָ בַּשָּׂדֶה חֲלַבְלוּבִים, כַּלָּנִיּוֹת, וְצִבְעוֹנִים
וְנִזְמִיּוֹת וְאִירִיסִים וְכַרְכֻּמִּים וְחַרְצִיּוֹת וְאַלּוֹנִים, וְאֶקָלִיפְּטוּסִים
פּוֹרְחִים, טֶבַע גָּדוֹל וְהוֹמֶה וְעָדִין, בְּרִבּוֹאוֹת כַּפְתּוֹרָיו הַמְלַבְלְבִים
קָרָא לְךָ: בּוֹא, אַל תִּפְחַד, צֵא וְּלְמַד לְהַבִּיט מַעֲרָבָה, מֵעֵבֶר לַחֻרְשָׁה
הַגְּדוֹלָה נֶעֶלְמוּ עַנְנֵי הַגֶּשֶׁם וְאָבִיב בַּכֹּל, לְרֶגַע. בָּאתָ אֶל הַמּוּכָן
תָּמִיד, הַצֶּנַע לֹא הִרְעִיב אוֹתְךָ וְלֹא הִפְחִיד, כִּי סוֹכְכוּ עָלֶיךָ
וּמִלְחָמוֹת לֹא סִכְּנוּ וְלֹא הִפְחִידוּ, לְיַד הַכְּנִיסָה זָרַע אָבִיךְ
לֹעַ אֲרִי סְגַלְגַּל, לָבָן, וָרֹד, צָהֹב, וְשֵׁמוֹת עִבְרִיִּים לַפְּרָחִים
וְלֹא הָיָה פְּנַאי, אֶלָּא בַּעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה, אַחֲרֵי הַפַּרְנָסָה, אַהֲבַת
חִנָּם מִתְמַכֶּרֶת, אַרְצֵנוּ בְּזָהָב טוֹבֶלֶת בַּחֲצַר הַבַּיִת, זְהַב
הַקְּלֶמֶנְטִינוֹת, זְהַב הַתַּפּוּחִים, זְהַב הַתַּפּוּזִים, שְׁזִיפִים סְגֻלִּים
וּשְׁנֵי רִמּוֹנִים וְרֻדִּים, וּזְהַב הַשֶּׁסֶק וּזְהַב הַמַּנְדָרִינָה וּזְהַב
הָאֶשְׁכּוֹלִיּוֹת וּזְהַב הַלִּימוֹנִים וִירַק הַגֶּפֶן וּזְהַב הַתִּירָס וּזְהַב
תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה מִתּוֹךְ הַחַמְרָה וַעֲרוּגַת הָעַגְבָנִיּוֹת הָרֵיחָנִית
הַצְּנוֹנִיּוֹת, הַבָּצָל, בָּאתָ אֶל הַמּוּכָן. הָהּ, אֲדָמָה אֲדֻמָּה, הֵן
אִבָּלַע בָּךְ, גַּם אִם הַכֹּל יֶחֱרַב מֵעָלַיִךְ, תְּכֵלֶת וְכַרְכֻּמִּים
יַעַטְפוּ אוֹתָךְ כְּתַכְרִיךְ נִצְחִי, חַיַּת הַנֶּפֶשׁ הִיא חַיַּת
הַגּוּף זוֹכֶרֶת יָד חַמָּה זוֹכֶרֶת
אורידיקה
רִאשׁוֹן זִהָה אֶת הָאָבִיב צִפּוֹר עַלִּיז, בַּחֲשֵׁכָה
בַּקֹּר, אֶת שְׁמוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ, לֹא אֵדַע, אֶת שִׁירָתוֹ
אֶזְכֹּר, אַחַר כָּךְ, בְּאֵין לוֹ שֵׁם, יִטְבַּע בֵּין שְׁלַל
הַצִּיּוּצִים וּבֵין רִבּוֹא זִכְרוֹנוֹתַי, וּלְאֹרֶךְ הַכְּבִישִׁים
עֲדוּיִים בְּסָגֹל, עֵצִים וּפִרְחֵיהֶם הַזְּעִירִים, נֶצַח עֲלוּמָיו
שֶׁל הָעוֹלָם עֵינָיו פּוֹקֵחַ, אֵינִי מַכִּיר כְּמוֹתָם וְלֹא אֶת
שְׁמוֹתֵיהֶם, וְאֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּמַדְתִּי, אֵינִי יָכוֹל לְתַרְגֵּם
כִּי אֵין לָהֶם פְּרָחִים בִּלְשׁוֹנֵנוּ, אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה
וּמֵרִיחַ אֶת הַחַג הַזֶּה, זָר בָּאָרֶץ הַזֹּאת (אֵין לִי שָׂפָה
לְהָכִיל אֶת הַיֹּפִי), בָּאתִי אֶל הַמּוּכָן. וּוֶרְגִילְיוּס כָּתַב:
"אָז עַל כַּנְפֵי הַכַּרְכֹּם כְּמוֹ טַל יוֹרֶדֶת הַקֶּשֶׁת, אֶלֶף
צְבָעִים בְּהִירִים מְרַצְּדִים בְּעוּפָהּ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ".
חָמֵשׁ שְׁעוֹת טִיסָה, אֶוְּרִידִיקֶה
אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הִיא גַּחֶלֶת
בִּקְצֵה הָאֹפֶק, עֲפִיפוֹן הַתְּכֵלֶת
פָּרוּשׂ עַל פְּנֵי הָעִיר, דְּרָקוֹן
גָּדוֹל מַשִּׁיל כְּבָלָיו וְתֵכֶף תִּירַק
לְשׁוֹנוֹ רִבּוֹא צְבָעִים אֶל
פְּרוֹזְדּוֹר הָרֶגַע הַזֶּה, עֹדֶף
חַיֵּינוּ. בּוֹאִי, אֶוְּרִידִיקֶה, קָנִיתִי
תַּקְלִיטוֹר שֶׁל פְרַנְק סִינַטְרָה
נָסִיט וִילוֹנוֹת, אִישׁ לֹא יִרְאֶה
אֶת בְּשָׂרֵנוּ הַמַּק, הַבָּלֶה, וַחֲבוּקִים
נִרְקֹד וְנִחְיֶה בַּיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבַּחוּץ
תַּכְרִיךְ הַתְּכֵלֶת. לְשׁוֹנִי הַמְרֻשֶּׁשֶׁת
יעקב כהן
בְּמִשְׂחַק יְלָדִים מְרֻשָּׁע
מְנַתֵּר עַל גַּב הָאָבִיב קַיִץ
הַרְבֵּה לִפְנֵי תּוֹרוֹ.
לאה גולדברג
שיר השירים
('משמר', 28.3.1945, ערב פסח תש"ה)
זכורתני כי עוד בראשית נעורי החזקתי טובה לאותו אלמוני אשר הנהיג בשכבר הימים את קריאת שיר השירים בליל הסדר. היה בזה, לאחר כל הפלפול על מִספר מכות מצרים, ראשי התיבות והגימטריות, איזה רצון עיקש של עם, היושב בסמטאות צרות, בחצרות טחובות, בין שווקים מעלי צחנה, לשמור על הקשר עִם עולם אורגני־וגטטיבי, עִם עולם שיש בו באמת אביב. געגועים על מרחב ועל צמיחה, על ריחות בר, היו במקרא הזה, היו שלא מדעת, נשתמרו בשורות ושירוֹת, בקול המזמור אחרי ארבע הכוסות. כאילו הייתה מופַעַת ומפרכסת לפתע בחלון כְּפול השמשות, עם המוך הצבעוני שביניהן, והשלג המפשיר שמאחוריו, ציפור זכת כנפיים, ובאמצע הלילה הייתה פוצחת רינה: "קול התור נשמע בארצנו..."
לעתים, עד היום הזה, נדמה לי כי הפרקים היפים ביותר בפרוזה של מנדלי, אלה שריח שדות השחת ה"גויים" עולה מהם, אלה שבהם מדובר על הנחליאלי ושאר בעלי כנף, לא הייתה להם אפשרות להיכתב בלשון העברית אלמלא מנהג זה של קריאת שיר השירים בליל הסדר. ידעתי כי יש הפרזה בהרגשה זו, כבכל ההרגשות מסוג זה, ואף על פי כן, בעצם ההפרזה ישנו גרעין של אמת, והוא: השמירה על הרגשת האביב בגולה, האביב הצפוּן לעולם בדברי שירה, שאפילו הרבנים והשוחטים והחנוונים והמוזגים לא הפקירוהו ושמרו אותו לעצמם ולעמם בליל ניחוש התעוררות הטבע, כשהיו מספרים ביציאת מצרים. היה יושב יהודי זקן, בעל זקן לבן וארוך בצד אשתו המכומשת ומזמר בהתלהבות: "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים"... והיה זה כמעט טרגי ונפלא מאוד.
כשהנך מדפדף כעת בהגדת הקיבוצים, עם כל הגרסאות שבהן, והנך רואה את המקום שתופס האביב בחוברות הללו, יודע אתה כי המעבָר היה אפשרי לא בזכות המהפכה בלבד, אלא גם בזכות ההמשך. בזכותו של אותו זקן, שהיה מזמר לקראת כוכביו הקפואים של האפריל האירופי: "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע".
ומכאן הדרך לא רק אל הרגשת הטבע אלא גם אל הרגשת השירה, אל הבנת השירה, אל האפשרות לא בלבד לשיר את מורשתנו המסורתית אלא גם להצטרף למקהלת הזמירים הגדולים שבעולם כולו. הרי "קול התור" אימן את אוזננו להקשיב לשירת הרחוקים והקרובים. אולי, בשכבר הימים המאושרים אשר חלמנו עליהם, אפשר יהיה לצרף להגדה של פסח שלנו אנתולוגיה של שירת העולם. מי יתפלא אזי אם ימצא בה בין השאר, נֹאמר את השיר הזה, שכתבוֹ לפני שנים רבות מאוד משורר אחד במזרח הרחוק:
קָרָא הַצְּבִי,
צָעַק, עָמוֹק בֶּהָרִים,
יַכֶּה בְּפַרְסוֹת, יָדוּשׁ, יְפַזֵּר
עֲלֵי תִּדְהָר שֶׁאָדְמוּ —
הַאֻמְנָם רַק לְשֵׁמַע קוֹלוֹ יַעֲרֹב לִבִּי?
מתוך: יומן ספרותי, חלק ב'
**
מתוך: בכי הג'יראפה | ג'ודי אורון:
כפר מֶרֶבָה, 1985 | וּודִיטּו בת תשע, לֶוּוטֶה בת שש
"איי! לֶווּטֶה, מה את עושה?" קראתי כשקולי צרוד מהתרגשות, כי ידעתי שתוך שעות מעטות תרד חשיכה על הלילה הראשון של הפָסִיקָה, הוא חג הפסח שלנו, ובמשך כל השבועות האחרונים נחפזנו לסיים לקראתו את כל ההכנות הדרושות. הגברים בכפר ארגו עבור בני משפחותיהם את הבדים מהם יתפרו הנשים את בגדי החג החדשים. כל כלי הבית העשויים חרס הושלכו לאשפה בחצר שמאחורי הבקתה והנשים עמלו להכין מעיסת החומר מערכת כלים חדשה כשרה לפָסִיקָה. אפילו הסלסילות המשמשות להגשת הארוחות נזרקו והנשים שזרו במקומן חדשות לקראת ארוחת החג. שכנינו הנוצרים באו לאחל לנו חג שמח, והבטיחו שיטפלו היטב בבקר ובכבשים במשך שמונת ימי החג בהם אנחנו שובתים ממלאכה. במהרה הכול יהיה מוכן לחג.
את חג הפָסִיקָה אנחנו חוגגים להזכיר מדי שנה בשנה שבימי קדם היו אבותינו עבדים במצרים. משה - מנהיג גדול וחשוב חילץ אותנו מכבלי העבדות והוליך אותנו ארבעים שנה על פני המדבר אל החופש בארץ שאנחנו קוראים לה יְרוּשָׂלֶם...
ההמשך כאן
* מבעד לעיניה והתנסויותיה מעוררות החלחלה וההשתאות של וודיטו, נערה יהודיה אתיופית בת שלוש-עשרה, מספרת ג'ודי אורון בספרה עטור הפרסים בכי הג'יראפה, את סיפורה האותנטי של ווּדִיטוּ, שבמהלך מסע רגלי מסוכן ומפרך לסודן ומשם ליְרוּשָׂלֶם נשארת לבדה. לנגד עיניי הקורא נפרשת עלילת הישרדות מצמררת של נערה שנאלצת להסתיר את זהותה היהודית וחווה השפלה, התעללות, אונס, ייאוש, אימה ועבודת פרך כשפחה. חרף זאת, אין היא מוותרת על כמיהתה להגיע לירושלם ולהתאחד עם משפחתה.
אירוע שחרורה הדרמטי של וודיטו בידי ג'ודי, מחברת הספר, שקונה אותה ממעבידתה, ובחירוף נפש מחלצת אותה משביה, מהווה את שיאו של ספר מרתק, מטלטל וסוחף זה, שאין בו ולו רגע אחד של מנוחה.
בתקווה לחג חירות. חג שמח