הבלתי נראים
מאת מטין בילמן
_________________________________________________
1
השעה הייתה קרובה לאחת-עשרה וחצי בלילה, ויונתן ידע כבר מהשעה עשר שיקבל נזיפה מאמו ברגע שיחזור הביתה. היא אף פעם לא הרשתה לו להישאר בחוץ מעבר לשעה הזו, והוא ואיגי היו כל כך עסוקים במשחק "Spiral War 3" בפלייסטיישן, שהוא שכח אפילו להתקשר וליידע אותה איפה הוא.
איגי היה בעיצומו של ניסיון להרוג חמישה חיילי קומנדו מאומנים של האויב, ואימץ את פניו כאילו היה צריך לשבת על אסלת השירותים ולא מול מסך טלוויזיה. יונתן שם לב לכך, חשב על זה שנייה אחת יותר מדי ועיקם את פניו. איגי קלט את הבעת פניו והביט בו בתמיהה.
"מה?"
יונתן משך בכתפיו והמשיך לנסות להרוג את חיילי האויב שלו.
איגי הוא נער שמנמן עם שיער חום מקורזל, עיניים תכולות ומבטו המהורהר תמידית התפרש לעיתים כטמטום. יונתן העדיף לחשוב על כך כתמימות. כוונותיו היו טובות אך לפעמים היה חסר טאקט ללא גבולות. נדמה היה שתגובותיו למצבים מסוימים לא תאמו שום נורמות חברתיות בסיסיות, ובטח לא את אלה של חטיבת הביניים. בשל כך נכנס באופן קבוע לעימותים עם הנערים המופרעים בשכבה, ובכיתה ישב באחת השורות האמצעיות ולא פעם כל העיניים היו מופנות אליו בשל הערות משונות שפלט. למשל, כשפעם אחת הציב המורה לפיזיקה בעיה בפני הכיתה, ושאל כמה בלוני הליום יצטרך לקשור לגופו כדי להתרומם או לרחף, ענה איגי בתמימות שהמורה שמן מדי ולא נראה לו שזו בעיה פיזיקלית שיש עליה תשובה.
יונתן חיבב את איגי, ולוּ רק מהסיבה הפשוטה שהם הכירו כבר אחת-עשרה שנים, מאז נפגשו בפעם הראשונה בארגז החול של "גן צילה". הוא היה החבר הראשון שלו. אחת-עשרה שנים הם חיים שלמים, בהתחשב בזה שהם כעת בני חמש-עשרה. הוא גם היה חברו הטוב ביותר.
עכשיו ישבו שניהם בחדר הטלוויזיה בביתו של איגי, שנקרא יגאל על שם יגאל מוסינזון, מחבר ספרי "חסמב"ה" שאביו העריץ. זה היה אירוני בעיקר בשל העובדה שאיגי הוא כל כך פחדן, שיונתן לא דמיין אותו אי פעם כחלק מחבורה, סודית או לא סודית.
אבל מול מסך הטלוויזיה איגי היה גיבור גדול וחיסל את חייליו של יונתן בזה אחר זה, והניצחון המרשים הציף אותו כנראה בתחושת עליונות. הוא שלח לעבר יונתן מבט יהיר, מנסה לחדור את מסכת האדישות של חברו, אך קרב המבטים נקטע כאשר חווה, אמו של איגי, נכנסה לחדר אוחזת טלפון ביד אחת ובידה השנייה סיגריה.
ענן עשן מסריח אפף אותה והזדחל אל תוך החדר, מה שהגעיל את השניים. על הקו הייתה אמו של יונתן, ומפניה של חווה ניכר שהייתה עצבנית.
"היא רוצה לדבר איתך," הגישה לו את הטלפון ויונתן נזכר שהטלפון הנייד שלו נמצא על מצב שקט ולכן לא שמע שאמו התקשרה. הוא הצמיד את אוזנו לאפרכסת ושתק במשך שניות ארוכות בזמן שדיברה בטון תקיף. כאשר הרחיק את אוזנו מהאפרכסת ראה שעל צג הנייד הופיעו שבע שיחות שלא נענו מ"בית".
איגי הביט באמו בחשש והיא בתגובה גלגלה את עיניה באכזבה ויצאה מהחדר. היא תמיד חשבה שיש ליונתן השפעה רעה עליו והוא ידע שזה בדיוק מה שחשבה באותו רגע.
יונתן לא היה ננזף בדרך כלל על שטויות שעשה, והצליח להתחמק מקרקועים על דברים גרועים יותר שעשה, אבל הערב נשמעה אמו בטלפון עצבנית באופן מיוחד, והוא נזכר שהוריו טסים מאוחר יותר בלילה ללונדון, והדבר האחרון שהיו צריכים זה לדאוג לו.
יונתן היה נער בלונדיני עם עיניים כחולות ומבט שובבי. לא גבוה מדי ולא נמוך, רזה אך לא כחוש. הוא נולד בלונדון וכאשר היה בן שנתיים החליטו הוריו לעשות עלייה והשתקעו בהרצליה, בשכונת יוקרה שאופיינה בקהילה האנגלו-סכסית הגדולה שלה, ונדמה היה שיתערו בה בקלות. אבל חבלי הקליטה של המשפחה לא היו קלים כלל. אמו, אנג'לה, לא רצתה לעלות לארץ ונעקרה בחוסר רצון מלונדון מעבודתה כמורה, מחבריה ומשפחתה על ידי אביו האידיאליסט. ג'רמי, אביו, פתח חברה לייבוא צעצועים מיד כשהגיעו לארץ וזכה להצלחה רבה, בזמן שאנג'לה ישבה בבית וטיפלה ביונתן. רק כשגדל, מצאה לעצמה עבודה כמורה לאנגלית והשלימה עם חייה החדשים. יונתן קיבל חינוך אירופאי נוקשה יחסית למה שראה אצל שכניו וחבריו, ופעמים רבות התנגשו תביעות הוריו עם רצונותיו ושאיפותיו.
המילים היחידות שהוציא יונתן מפיו במשך כל השיחה היו - "טוב, אני בדרך." והשיחה נותקה.
איגי הסתכל בו בדאגה, אבל יונתן חייך אליו בנימוס מבלי שאמר מילה, נתן לו כף ויצא לרחוב. שם עלה על אופניו, ויצא אל הדרך אותה עשה כבר עשרות פעמים בחייו, מבלי לשער שהלילה עומד להיות שונה.