מתוך
כשמכוניות נפלו מהשמים
מאת : צבי בראל
מיומנו של כובש נאור
סניף הדואר של ראש העיר
כפתור אדום קטן עיטר את הרצועה שחבקה את נדן האקדח כדי לקבעו במקומו. שום דבר לא יכול היה לקשור בין התפקיד שנשאתי לבין אותו כפתור אדום. מין קישוט ממקום אחר השייך בכלל לנרתיק של אקדח פורים, שאותו קניתי לכבוד האקדח האמיתי. קודם לכן היה אקדח זה בבעלותו של מחבל שנהרג. כדרך חלוקת השלל שהייתה נהוגה בתקופת הממשל הצבאי זכיתי באקדח קטן ומאובזר זה, ועמלתי רבות כדי ללמוד כיצד לפרקו ולהרכיבו מחדש.
באותה עת הייתי עדיין חדש בתפקיד ולפיכך לא זכיתי בשלל המכובד יותר, רובה סער מדגם קלצ'ניקוב מקוצר, שהיטלטל מכתפו של קצין המבצעים, או באקדח כבד, פרי מרדף מפואר, שזכה בו קצין המודיעין. לימים יגיע גם תורי לזכות בקלצ'ניקוב מהודר עטוף בניילון ומשומן כראוי, שנשלף מתוך מערה מצחינה בדרום הר חברון. בינתיים הסתפקתי באקדח וכאשר יצאנו לפעילויות שטח נועזות, טלטלתי איתי גם את רובה הסער הבלגי הכבד, האף.אן, שמעולם לא הצלחתי להניחו כראוי על אדן חלון הג'יפ למקרה שיהא עליי להשיב אש לעבר מחבלים אפלי כוונות. קשיי מן הסתם היו כנראה מוכרים למחבלי חברון אשר חסכו ממני את ההכרח ללחוץ על ההדק.
בשנת 1971, כאשר סיימתי את לימודי באוניברסיטה העברית והגעתי לממשל הצבאי בחברון, כבר היו כמה מחבלים 'מוכרים' לשלטונות. ארבע שנות הכיבוש הניחו בלא מעט הצלחה את המצע שעליו יקום הדור הראשון של ההנהגה הפלסטינית החדשה. אבל באותה עת היא התרוצצה עדיין בנקיקי הגבעות הסמוכות לעיירות דורא ויטא, בשכונת אל-שיח שבחברון ובכפרים סעיר, צוריף, בני נעים ותרקומיא. גם חלק מן ההנהגה הפוליטית והצבאית של ישראל החלה את דרכה באותם נקיקים. גדעון עזרא היה רכז חברון של השב"כ, רחבעם זאבי כיהן כאלוף פיקוד המרכז, רפאל ורדי האגדי היה מפקד אזור יהודה ושומרון, ודוד הגואל פיקד על חטיבת ירושלים שהייתה מופקדת על הפעילות הצבאית בגדה. מתנחלי חברון עשו אז את ימיהם האחרונים במבנה הממשל, שאליו עברו ממלון "פארק", שהיה בבעלותה של משפחת קואסמה הענפה, שהוציאה מקרבה את ראש העיר והפוליטיקאי פהד קואסמה. אבל בעיר עצמה, כמו בנפה כולה, שלט אדם אחד, ראש עירית חברון מוחמד עלי - אל ג'עברי.
"תשאל אותו מה שלומו ואיך העונה החקלאית", הורה לי המושל. הייתה זו התנסותי הראשונה כחלק מן הכוח הכובש. באותה עת הייתי בוגר החוגים לשפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון, במסגרת העתודה האקדמית, ומאחר שחיל המודיעין שינה את תנאי השירות ודרש שלוש שנות קבע במקום שנה כמובטח, החלטתי להתייצב מול האיום בעיניים פקוחות. מי שלא יחתום ימצא עצמו כש.ג בחיל תותחנים", הבהירו מפקדי 'היחידה' המודיעינית. הצירוף של חיל תותחנים ותפקיד ש.ג, בתקופה שבה הש.ג עדיין לא היה אחראי לכל מחדל לאומי, אמור היה להבהיל כל הוגה דעות צעיר שזה עתה סיים את התואר הראשון.
ואכן איש מאיתנו לא התנדב לתותחנים. מסלול העתודה האקדמית קולע את הבוגר הצעיר אל תוך השירות הצבאי כשעל כתפיו דרגות קצונה, וצה"ל אינו רואה בעין יפה מחזה שבו קצין מרים ומוריד את מוט השער שבקצהו משקולת בטון מתפוררת, נתונה בפח זיתים חלוד. כך אפוא מצאתי את עצמי יושב בראיון עבודה מול אחד ממרצי באוניברסיטה, שכיהן באותה עת גם כיועץ לענייני ערבים במפקדת יהודה שומרון. קיצורו של דבר , מן הראיון נשלחתי ליו"ש בטנדר סוסיתא הישר לעיר חברון.
אהרון שריג, מושל העיר, היה ענייני. הוא רצה לדעת מהו ניסיוני הצבאי (שיש להודות כי היה אז אפסי), והתעניין אם אני יודע כיצד להשתמש בנשק. מן הרגע הראשון הבהיר לי , ש"אני שייך לממשל בחברון", משמע שפקודות "אתה מקבל רק ממני ולא מן היועץ לענייני ערבים ביו"ש. לכל היותר", כך הסביר, "היועץ יהיה המתאם המקצועי שלך. פה תבצע את מה שכל הקצינים מבצעים: תורנויות, יציאות לשטח, מרדפים, ואם יישאר לך זמן תוכל להיות יועץ לענייני ערבים".
כבר אז נראה היה כי התואר "יועץ" איננו תפקיד שקציני צבא בכלל ומושלים בפרט ראו בו צורך. קל וחומר "'יועצים" שזה עתה סיימו את לימודיהם האקדמיים, ובמיוחד אלה שלא עברו את מטחנת חיל המודיעין שבה מוקנים, כך הוברר לי, הערכים "הנכונים". לאמור, מי הוא ומהו הערבי. שנים אחדות אחר כך, בדיון עם מפקד האזור דוד הגואל, הוא הדגיש כי "אני בכלל לא זקוק ליועצים, הרי נולדתי בלוב ואני מכיר את הערבים הכי טוב".
יועצים הינם פגע רע. הם אינם קציני מודיעין שיכולים להציג עובדות בדוקות, הם גם לא לוחמים של ממש, ואינם יודעים באמת כיצד צריך וראוי לנהל ממשל צבאי. עיסוקם מצוי בתחום המעורפל בו הידע אינטואיטיבי, הניחוש וההערכה חשובים יותר מן המסמך והקוד המוצפן, וכוחם האמיתי תלוי בקרבת אוזנו של זה שלו עליהם לייעץ. זוהי אמנם תורה ידועה, אלא שהיא זקוקה בכל פעם להוכחה מחודשת. כך למשל הבינו יועציו של נשיא ארצות הברית ג'ורג בוש האב (ומאוחר יותר אף הבן) , עשורים אחדים מאוחר יותר, כאשר הנשיא לצאת למלחמה נגד אפגניסטן ועיראק, וכך, להבדיל, הבנתי עד מהרה את תפקידי כיועץ בימי הראשונים בממשל בחברון.
"עכשיו קח את הנשק ונלך לראש העיר. ערבית אתה יודע?" הורה המושל, ונימת דבריו הבהירה לי כי הייתה זו קביעה יותר משאלה. מאחורי היו אמנם כבר ארבע שנות לימודי ערבית במגמה מזרחנית בתיכון חדש בתל אביב, הכיתה היחידה שבה מותר היה לעשן בשיעורים, ועוד שלוש שנות לימודי ערבית באוניברסיטה, אבל בערבית האמיתית, של כיבוש ולא של שירה ג'אהילית או של כתבי טה חוסיין לא בדיוק שלטתי. עכשיו הגיעה אפוא שעת המבחן.
את פנינו קיבל איש הדור עוטה עבאיה , לראשו כרוכה מצנפת לבנה, פניו נטולי קמטים, ורדרדים, ציפורניו עשויות למשעי וחיוכו הדק מבליט את עיניו הנבונות, הבוחנות. לחיצת ידו האיתנה, דיבורו המתון ולעיתים חרישי עד כי כמעט לא נשמע, היו חלק מההדר שהקרין סביבו. ברמיזת אצבע כמעט בלתי מורגשת הורה לאחד מעוזריו הרבים להגיש לאורחיו קפה ופירות, ואף טרח לקלף עבורנו את התפוזים או הבננות. "השייח" , "הזקן", "בעל הבית" , אלו היו הכינויים בהם נקטנו כדי לתאר את מוחמד עלי אל-ג'עברי. כך כינינו אותו ברשת הקשר כאשר דיווחנו לאן פנינו מועדות, או כאשר הגיע דיווח ש"הוא" התקשר ורוצה לדבר עם המושל.
המסורת הצבאית מספרת כי בעת כניסת צה"ל לחברון בשנת 1967, היה זה אל-ג'עברי אשר הורה לאזרחי העיר שלא לצאת מן הבתים ולא לירות אף לא ירייה אחת. "ליהודים יש חשבון ארוך איתנו החברונים", אמר לאזרחי עירו, "אל תתנו להם תירוץ לפרוע את החשבון הזה".
בשנת 1971 כשלאל-ג'עברי כבר מלאו 70 שנה , הוא לא נזקק עוד לאמירות מרגיעות. הקשר ההדוק בינו לבין שר הביטחון משה דיין. ביקוריהם התכופים של פוליטיקאים ואנשי ציבור ישראלים בבניין העירייה הישן בלב חברון ובבית המידות בו התגורר מעל מערת המכפלה, "בית החורף" שלו, הפכו את אל-ג'עברי ליועץ בכיר של הממשל הישראלי. שליטתו הייתה מוחלטת לא רק בחברון. קשריו ההדוקים עם הממשל הצבאי, יכולתו להשיג אישורים למען איחוד משפחות, לקבלת רישיונות עבודה, לשחרור אסירים ול"סידור עניינים" בישראל או בירדן, נתנו בידיו של השייח עוצמה אדירה שהשפיעה על המרחב, שהשתרע מחברון ועד המחוזות הכפריים של הנפה, ואף על ערים אחרות בגדה המזרחית. תדיר הגיעו אל לשכתו של ראש העיר אל-ג'עברי ראשי ערים אחרות כדי להתייעץ איתו, ליישר עמדות או לבקש שיסייע להם, כיוון שהכירו בחולשתם אל מול כוחו ומעמדו אצל השלטון הישראלי. בעיני יריביו הפוליטיים, אל-ג'עברי נתפס כמשתף פעולה לכל דבר. מאמרים שפרסמו מנהיגי ארגוני הסירוב הפלסטינים היו גדושים עלבונות נגד השייח שנתפש כמי שמכר את נשמתו לציונים.
אבל שיתוף הפעולה שירת את מטרתו של אל-ג'עברי לא פחות משסייע לתפקודו של הממשל הצבאי. כך למשל לאחר שבועות או חודשים של מרדפים אחר מבוקשים, הטלת מצור ביום או בלילה על בתי משפחותיהם, חיפושים מזדמנים וענישה קולקטיבית שלא הועילו, נהג הממשל בעצה אחת עם השב"כ לפנות לאל-ג'עברי ולבקש את עזרתו. היה זה טקס בעל אופי קבוע פחות או יותר. המושל היה מבקש ממני להודיע לאל-ג'עברי שהוא מבקש לפגוש אותו. בשל דרגתי הצנועה, הייתי מתקשר למזכיר העירייה, רבאח אבו שחיידם, ומתאם איתו מועד לפגישה עם ראש העיר, ולתאם מועד למפגש . והתיאום, הוא לא היה פשוט כלל ועיקר. המושל וראש העיר קבעו תור אצל מי תתקיים כל פגישה והסדר נשמר בקפדנות כדי לשמור על כבודם של שני המושלים. רבאח ואני היינו מצוידים ביומנים בהם רשמנו את מועדי הפגישות והיכן הן תתקיימנה. למרות הסדר המוקפד והדיוק, בכל פעם מישהו מן הצדדים ביקש להפר את ההסכמה בניסיון להביא אליו ללשכה את בן שיחו, במקום להיטלטל למקום שנקבע מראש, שהרי מדובר בכבוד פומבי. כאשר המושל היה יורד אל בניין העירייה כל חברון הייתה רואה את מכונית הטריומף הקטנה שלו (דרגה אחת מעל מכונית הכרמל ששמשה את רכזי השב"כ), חונה בפתח הבניין. חשוב היה לראש העיר שאזרחי עירו יוכחו כי המושל הוא שבא לראש העיר ולא להיפך. ואילו אל-ג'עברי היה מגיע לבניין הממשל, במכונית השברולט הענקית שלו הפטורה ממכס, ומחנה אותה בחצר הבניין וכל חברוני שצפה במראה הכיר בכבוד שמעניק לו ממשל הכיבוש. את שאר ראשי הערים והמועצות היינו מזמנים לממשל או מודיעים להם שאנו עומדים להתארח אצלם. ניתן אפוא לומר שעם אל-ג'עברי התבצע מעין ריקוד עדין של שמירה מתמדת על כבודו. במבט לאחור קשה לקבוע מהו שהכתיב נוהג זה, האם חששנו לפגוע באל-ג'עברי משום קשריו האיתנים עם משה דיין ועם הצמרת הפוליטית הישראלית, או שהייתה בכך הכרה שניתן לשלב בין כיבוש לבין כבוד, ואולי נבע הדבר משום אישיותו הכריזמטית של השייח הנכבד.
השיחה הייתה מתנהלת בדפוס קבוע. מזכיר העירייה היה ממתין למושל בפתח הבניין, מלווה אותו במעלה המדרגות, תוך שהוא מונע מאנשים שצבאו על פתחו לפנות אליו בבקשה או להושיט לו מכתב בעניין כלשהו עד שנכנס ללשכתו.
כל בקשה או עתירה עברה דרך ראש העיר. אם כספים הועברו מיד ליד, אם שלשל ראש העיר סכום כלשהו לכיסו, אם מזכיר העירייה הרוויח נתח מן התיווך, לא ידענו, לא ראינו, רק נחשפנו לשמועות ולסיפורים. על השולחן המתינו לנו בקערה פירות עונה עסיסיים, חפיסות סיגריות, שמתוכן, כמו קני תותחים, בלטו סיגריות אחדות למען הקל על נטילתן. ספלי הקפה הראשונים כבר נמזגו, ועד מהרה הוחלפו לחיצות ידיים ונשיקות על הלחי כמנהג המקום. ראש העיר דיבר לאט ובהטעמה, כמי שיודע שלרשותו עומד כל הזמן שיידרש.
"תשאל אותו איך הייתה העונה החקלאית", אמר המושל, ושם לב כי השאלה שנוסחה בפי המתורגמן בערבית, ארוכה מן הנוסח העברי. כיוון שחשד במהימנות התרגום, הקדים אזהרה למתורגמן החדש, כלומר לי, "אל תוסיף מילים משלך".
"לא לא הוספתי", הרגעתי אותו, "ואל תתווכח איתי בפני המארח", סנט בי , מבהיר בכך כיצד עליי לנהוג.
"העונה הייתה מצוינת" השיב ראש העיר והוסיף , "תראה איזה אשכולות ענבים ענקיים היא הניבה. ראש עירית חלחול הביא לי אותם, הוא היה כאן זמן מה לפני שהגעתם".
על שום מה הדגיש ראש עירית חברון את עובדת ביקורו של ראש עירית חלחול, "קשה להם עכשיו בלילות. העונה בוערת והם מתקשים לישון בחלחול" , אמר , הבחנתי שהמושל מבליע חיוך.
"תגיד לראש העיר, שהוא יודע מה צריך לעשות כדי שתושבי חלחול יוכלו לישון היטב בלילה", אמר המושל.
מרגע לרגע הפכה שיחת הנימוסין לחידה בעיניי בעודי מתרגם את דברי השניים. "נעשה מאמץ שאנשי חלחול יוכלו לישון. אבל לשם כך נצטרך את עזרתכם", המשיך ראש העיר.
"אדוני ראש העיר מכיר את התנאים", אמר המושל, "נשמח לעמוד בהם".
כאן תם הפרק הראשון, החשוב, של הפגישה שמשמעותה האמיתית הייתה, שראש עיריית חברון יעזור להסגיר את מבוקשי חלחול כדי שהצבא יחדל להציק לעיירה זו. התנאים שהציב המושל היו, שמי שלא היה מעורב בפעולות טרור ישתחרר לאחר שיחתום על התחייבות כי לא יעסוק בכך, ומי שימשיך לעסוק בטרור יועמד לדין עם המלצה לעונש קל יותר. כך, מעת לעת, הצליח אל-ג'עברי לפתור לנו חלק מבעיות הביטחון במחיר זול יותר משעלתה הפעילות המבצעית. אכן הייתה זו תמורה רבת משקל שהשתלמה לשני הצדדים. ראש העיר ספג אמנם ביקורת קשה על הסגרת המבוקשים, אולם שחרורם המהיר, ולעיתים תכופות אפילו ללא משפט, הסיר מעל משפחותיהם את החוויה הבלתי נעימה והמציקה של מפגש עם חיילי צה"ל , את אימת העוצר, החיפושים התכופים בימים ובלילות, אובדן ההכנסה בשל איסור הכניסה לשטחי אדמותיהם בתחומי ישראל ועוד.
הפגישות עם אל-ג'עברי כללו גם בקשות אישיות, שהצטברו בקלסר עבה שנח במזכירות לשכתו של המושל. בדרך כלל הייתה זאת בקשה לאיחוד משפחות, בקשה לביקורי אסירים או בקשת סיוע כספי מיוחד למשפחה במצוקה. אל-ג'עברי היה בודק את הבקשות בקפידה, ומאשר סיוע במקרים הקשים במיוחד, וניכר היה בו שעל ידי כך הוא בודק את מידת השפעתו ויכולתו להניע את גלגלי הממשל. רק במקרים מעטים סירב הממשל לבקשותיו, זאת מפני שהממשל הכיר בכך שבקשה מסורבת תעשה עד מהרה את דרכה לשר הביטחון ותנחת אולי אפילו על מכתבתו של ראש הממשלה. הממשל הצבאי בחברון או ביו"ש לא היה אפוא יותר מסניף דואר לבקשות הללו.