נעמה צפרוני משתמשת בזיכרון כמכשיר לפענוח הדמויות הססגוניות שבסביבתן גדלה: מה הניע אותן? למי מהן אפשר להאמין? יש בה דחיפות לברר את האמת.
סיפור משפחתה נע בדילוגים בין רוסיה הצארית, פלשתינה, קהיר, ניו יורק ותל אביב וירושלים של ימינו. אביה, גבריאל צפרוני, היה עורך עיתון הבוקר ומנהל הבימה; סבתה, מרים חד-גדיא – תלמידת בצלאל הראשונה וציירת מורדת במוסכמות; וסבה, רפאל אבולעפיה – איש מחתרת ניל"י, לוחם בגדוד נהגי הפרדות בפיקודו של טרומפלדור. ודור מוריש לדור כעין היעדר, חידה. המחברת משהה את המבט על תמונות מן העבר ומרכיבה עליהן התרחשויות בהווה, בחתירה לְְפשר שיניח את דעתה.
***
לא די גם בכך שיש זיכרונות, קראתי בספר של נסיך המשוררים. רק שעה שהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה, אלמוניים ובלתי נפרדים עוד מעצמנו, רק אז ייתכן כי בשעה נדירה מאוד תיווצר ותעלה מתוכם המילה הראשונה מבית של שיר. התפתיתי לשקרים של רילקה. האמנתי שעליי להתנסות, לנצור את הזיכרונות ואף להיפטר מהם, ואז, בשעה נדירה מאוד, תיווצר מאליה המילה הראשונה וכו'. ובכן, הבטתי. את מה שראיתי ברחוב לא ראה איש. את זה ידעתי. להביט למדתי מאמא שלי; גם זאת ידעתי היטב. ובכן, חיכיתי.
נעמה צפרוני נולדה ב-1956 בירושלים. למדה היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, הייתה עורכת משנה של מגזין ארץ אחרת. כיום היא מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש ומלמדת טאי צ'י צ'ואן וצ'י גונג. פרסמה מסות על ספרות, על קבלה ועל פסיכואנליזה בארץ אחרת, הו ופסיכולוגיה עברית.