מהתחלה | רץ - הפתיחה

רָץ

 וכבר חצי קילומטר מאחוריך ועדיין לא ניכר בך שום אות גופני לריצתך המהירה, הדופק עודו קצוב והולם במתינות, והזיעה קלה ביותר, ואף שאתה נועל לרגליך את הנעליים הצבאיות הכבדות ולא את נעלי הריצה שלך, והקור והרעב גם הם עלולים להכביד עליך בהמשך הדרך, אתה עשוי להמשיך לרוץ כך, בלי להיעצר אף לרגע אחד, ונקישוֹת רגליך בכביש האספלט יישָׁמעו כל הלילה לאורך הדרך שמכאן ועד לאורות הצהובים בכניסה לירושלים, ותוכל להקשיב להן מתוך הקלה ידועה שרגליך הן, וגם היא, שלוות הריצה המוּכּרת, או מוטב - תרדמת הריצה המוּכּרת, תקל עליך את מעמסת השעות הקרובות, את הפחד מפני חדרי־החדרים של הכפרים שמשני צידי הכביש, ואת קרירותה הלחה, הדביקה, של הרוח, ואת צריבת הגחלת האדמדמה שבמעיך, וכבר אתה יודע איך ייתַּרגם המִקצב המדויק של צעדיך להברות ולמלים ולמנגינות, אתה מכיר כל זאת ממאות המרוצים והתחרויות וריצות התענוג שלך, ואף שהלילה התנאים קשים ביותר, אולי קשים מכל, אין להטיל ספק בניצחונך, כי הלילה תנצח את תשוקת הריצה עצמה, וכל שעליך לעשות הוא להמשיך לרוץ בְּמקצב החמש הבטוח והגברי, ולהחליק את עצמך, ראשך ורוּבּך, מַטה, אל תוך התנודה המטמטמת של השוֹק והירך, ולהקהוֹת כך, בכוח התנועה הצנטריפוגָלית, את המחשבות־המחטים ואת המחשבות־הסיכות, ואת הפעימה הקצובה של הגחלת, כדי שיעלה בחלל המֵימי של מוחך, צף כנמוג, הכחול החומל של עיניה, או זִכרהּ של חריכת אצבעותיה בעורך לפני עשר דקות בלבד, ואתה תטיח שוב ושוב את כפות רגליך אל הכביש, ומשם תתיז את גופך בצעד רחב אבל מדוד, ותקפיד על נשימתך ועל מקצב החמש, כדי שלא תיעצר אפילו לרגע בדרך הארוכה, המתפתלת בין הכפרים הערביים וחלקות הירקות הזעירות ומשׂוכות הגפנים, והלאה משם, דרך העיירה שׁוּעָפַאט הישֵׁנה ועיניה פקוחות, ועוד תרוץ בכביש המהמורות עד לירושלים, שתמצמץ אליך בתמיהה ברמזורי הלילה הכתומים, וגם אם לא תגיע אפילו עד חצי הדרך, אין לכך חשיבות, כי הלילה אתה הרץ וקו הסיום גם יחד, והתוצאות קבועות מראש וידועות, ואף־על־פי־כן תוסיף לרוץ בכל כוח ריאותיך, וכבר עברת בדקות האחרונות למעלה מקילומטר־וחצי, ובתחילה, כשרק יצאת מהבית של הילד, של יָריב, נעת בעיוורון מוחלט, והתנודדת על רגליך הסחרחרות, שלא נשמעו לך כלל עד שמצאו סוף־סוף את מקצבן הטבעי ואחזו מלמטה את גופך, ואתה נישאת, קלף מצויר וזולג דמעות, על־פני שריריך החזקים שמילטו אותך ביעילות מעֵינהּ של המועקה ששלושה נדרשו כדי לשאתה, ועוררו את ריאותיך לַקצב, ואת דמך לַהוֹלֶם המתאים, והם שהוליכו אותך על־פני צריפי המפקדה ומגרש המסדרים וחדר־ האוכל, ומשם, בדילוג שקט מעל לחבל הרפוי שבַּכּניסה למחנה, אל הכביש הראשי המוליך לירושלים, ויהיו נחוצות דקות ארוכות להתרגל למחשבה שגופך־שלך הוא זה, הפרוץ כעת לרוחות הלילה ולריחות הדלק והגומי החרוך העולים אליך מן הכביש החופז תחת נעליך, ולרחשים הקלושים הנשמעים מן הכפרים המצטנפים בחולפך, אלא שהמחשבה הזאת מכשילה ומְרַפָּה, ואתה תרחיק אותה מלבך ותמשיך לרוץ לאורך הפס הצהוב שבשולי הכביש, ותקבע את עיניך בטיפות האור הצהובות המרצדות מבעד לדמעות הארורות עד שאינך יכול לדעת אם הן אורות של פנסי כפרים או רק השתברויות של פס הדרך בדמעות, ובעצם אין לכך חשיבות כל עוד תוכל להציף אותן במטחים קצובים ומשתלחים של הצבע הכחול שבו הביטה בך בת־ דודתו של הילד, וזה מה שהפקיע אותך מחדרו לפני דקות אחדות בלבד, חותר בסיוט הסמיך שפקע פתאום בתוך ראשך, בורח ונִפְתֶּה כפרפר אוטומטי אל אורות החשמל, ונעקד בכל צעד מצעדיך אל המגנט החכם, היודע, המצפה לך כל העת בסבלנות מאחוריך ובתוכך. כף רגל כביש שוֹק נשימה הֶרף של אַיִן, אוויר נשאף ונדחס, אחת שתיים שלוש ארבע חמש, נְשום, הכל תחת שליטה, גם אִבחת הכאב הקבועה, רוץ, הַרְחֵף מלים ועוף בהן, אפשר גם שברי הברות נטולות פשר, כמו אלה שפלט יואש בניסיונו האחרון ללכוד אותך, או אולי מלותיו הסודיות של הילד שלא היה להן מובן, וככל שתוסיף ותדבר לתוך עצמך, ישככו הקולות הזרים מן החוץ, נעירתו המרה של חמור או מנוע של מכונית רחוקה, ותוכל להיטיב ולשמוע את קולה, אפילו את צחקוקיה המאוסים שבתחילה, ובלבד שתבין את עיניה, וזאת אף במחיר הכאב הקצוב של הגחלת האדמדמה המהבהבת בקרביך זה שלוש־וחצי שנים, ויש ימים שאתה מדמה להבחין בנוגה החיוור שלה מבעד לשכבות הבשר והעור, במָקום שבו לחשה אל נכון גם בשנים שקדמו, ורק עיני הרנטגן של אמך הבחינו בה, והרֵי היא אמרה לך בפירוש, כשהִדמימה את מנוע מכוניתה ליד גדר ביתו של יואש והביטה בך מבעד למראָה הפנימית, שאף שהיא ויואש סבורים שאין זה אלא משבר זמני שנקלעת אליו, בכל־זאת כדאי לנסות להפיק תועלת גם ממצב בלתי־נעים כזה, כי הלוא אנשים־חושבים אנחנו, וחובה עלינו להסתער במלוא המרץ על כל מכשול ומבוכה העומדים בדרכנו, להקהות את עוקצם באמצעות ליבון רציני, מכאיב לפעמים, של העובדות והמעשים, וייתכן - ושים לב בבקשה שאין היא אומרת את דבריה אלה בפסקנות - שקצב ההתפתחות שלך עד כה, וכל הישגיך והצלחותיך בחמש־עשרה שנותיך, היו מהירים מדי לקצב הפנימי האמיתי שלך, אולי מסוכנים במידת־מה למבנה אישיות כמו שלך, ואת הדברים הקשים הללו היא ניחשה, היא ידעה כבר שנים רבות קודם־לכן, אבל לא רצתה לומר אותם, אלא שבא המשבר הזמני, הטיפשי הזה, ובא גם זמנם להיאמר, וגם את זה היא תגיד לך עכשיו, כי הערב היא רואה שאתה מוכן להקשיב לה, ואולי זה דווקא סימן טוב לבאות, היא תגיד לך שהחיים, בן, הם מרוץ לטווח ארוך, ואתה, ייתכן שלא היטבת לחלק את הכוחות, ועל כן כשלת מעט, וכמה טוב שיש לך הורים אוהבים ודואגים ומבינים, שמוכנים להושיט לך כל סיוע, ואם רק תרשה לנו נעזור לך, ועל כן צא כעת מן המכונית, ולך אל ביתו של יואש, ואל תרמה אותו ואל תכבה את האור שהוא מעלה למענך, כי אני אשב כאן במכונית כמו בכל יום ראשון וחמישי בשנה שחלפה, שבוע אחרי שבוע, מעתה ועד לשעה תשע בערב, חמישים דקות תמימות, ואמתין לשובך. ואֶצְפֶּה אל הבית, ואינני רוצה לראות את האורות כבים מיד לאחר כניסתך, ולא רק משום שזה לא הוגן כלפי יואש, הסבור שאור שורר בחדר, אלא כיוון שהאור יאלץ אותך לחשוב, בן, להיות ער ודרוך, וגם הוא חלק מן הליבון שעליו דיברתי, ועכשיו לֵך, אני אחכה.

***

מהתחלה שני סיפורים מאת דויד גרוסמן | הספריה החדשה בעריכת מנחם פרי

© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ