בסתיו 2021 חזרה סיון בסקין לביקור בעיר הולדתה, וילנה, אחרי שנים ארוכות של זיכרון ושל געגוע. הגעגוע הזה הוא שהוליד את שבעה ימים אביב בשנה – ממואר אישי מאוד, שהוא גם ממואר של עיר ושל תקופה.
שבעה ימים אביב בשנה הוא הספר הרביעי בהוצאת "ה-21" .
סיון בסקין, משוררת ומתרגמת רבת השראה, מתגלה בספר הזה גם כפרוזאיקונית נפלאה. בכתיבה קולחת, שופעת חוכמה והומור, היא עורגת בלי להתרפק, מעמיקה בתהומות הזיכרון בלי לחטוא בנוסטלגיה. דרך הסיפור הפרטי שלה – סיפור ילדותה ונעוריה של משוררת, הכרוך ללא הפרד בסיפורן של ארץ ושל עיר – מבטאת בסקין געגוע קיומי המוכר לכולנו: ערגה לילדותנו, למשפחות שמהן באנו, לנוף שבו גדלנו, לסבתא ולסבא שאינם, לעבר מציאותי ומדומיין, ולדורות שקדמו לנו.
שבעה ימים אביב בשנה יש בליטא, כותבת לאה גולדברג. תחת ידיה של סיון בסקין הופכת ליטא למטפורה עקרונית ועל-זמנית לצומת של רב-תרבותיות, של יהדות ושל אהבת ספרות. "מעיר אמיתית שגדלתי בה", כותבת בסקין על וילנה, "היא הלכה ונעשתה לאגדה: עיר הסֵפר. ירושלים דליטא. אתונה של הצפון. אלכסנדריה מושלגת, שספריותיה שוב אינן עולות באש. כתבתי עליה בלי לראות אותה, על דלק של שירה וזיכרון בלבד".
סיפור של תשוקה לספרות, לחיים ולמקום
בתוך גל הממוארים השוטף את הזירה הספרותית המקומית בשנתיים האחרונות, הממואר של המשוררת והמתרגמת סיון בסקין, "שבעה ימים אביב בשנה", הוא אירוע יוצא דופן: סיפור חניכה ספרותית שאין בו ולו רגע אחד של רגשי גדלות סביב ההיעשות למשוררת, אלא דווקא התנערות, מודעת ומושכלת, מהבחירה בכתיבה כמקצוע: בסקין מעידה על עצמה שוב ושוב שהיא מהנדסת שכותבת רק בערב, ושבניגוד לסופרים ולמשוררים שנולדו לכתיבה, היא דווקא נולדה לקרוא. ובכל זאת, סיפור הקריאה של בסקין — הקריאה בעברה המשפחתי, בתולדות וילנה עיר הולדתה וכמובן בספרות שהשפיעה עליה — הוא אחד מסיפורי הפרוזה היפים שנתקלתי בהם לאחרונה. אף על פי שזה סיפור על הגירה וקשייה, ועל הצער והדיכאון שהיו מנת חלקם של כמה מאלה שנשארו מאחור, זה לא סיפור עצוב אלא סיפור אופטימי; סיפור של תשוקה לספרות, לחיים וגם למקום — לשתי המולדות, שלא רק את כאבן בסקין מבטאת בממואר שלה, כמו לאה גולדברג שרוחה מרחפת מעל הספר, אלא גם את יופיין, את רגעי החסד והאהבה שלהן.
תמר מרין, סופרת ואחת מעורכות כתב העת "מאזניים", פרוייקט נבחרי השנה של "הארץ"