הפסקת אש

שירים מתוך הפסקת אש,  ספרו של שיימוס היני, זוכה פרס נובל

חצי־האי
כְּשֶׁאֵין לְךָ עוֹד מַה לְּהַגִּיד, פָּשׁוּט סַע
סְבִיב חֲצִי הָאִי בְּמֶשֶׁךְ יוֹם שָׁלֵם.
הַשָּׁמַיִם גְּבוֹהִים כְּמוֹ מֵעַל מַסְלוּל הַמְרָאָה,
הָאָרֶץ בִּלְתִּי מְסֻמֶּנֶת, כָּךְ שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ לְעוֹלָם

אֶלָּא רַק תַּעֲבֹר, תָּמִיד חוֹמֵק מִמַּפֹּלֶת.
בִּשְׁעַת הָעַרְבַּיִם, אֳפָקִים גּוֹמְעִים לְתוֹכָם יָם וּגְבָעוֹת,
שָׂדֶה חָרוּשׁ בּוֹלֵעַ אֶת הַבִּקְתָּה הַמְסֻיֶּדֶת
וְאַתָּה שׁוּב בַּחֲשֵׁכָה. עַכְשָׁו הִזָּכֵר בַּמַּרְאוֹת

רְצוּעַת הַחוֹף הַמַּבְהִיקָה וּצְלָלִית גֶּזַע כָּרוּת,
הַסֶּלַע שֶׁקָּרַע לִגְזָרִים אֶת הַגַּלִּים,
צִפֳּרִים מִתְנוֹדְדוֹת עַל רַגְלֵיהֶן בַּחֲשִׁיבוּת,
אִיִּים מַסִּיעִים עַצְמָם אֶל תּוֹךְ עַרְפִלִּים

וְסַע בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה, כְּשֶׁעֲדַיִן אֵין לְךָ מַה לְּהַגִּיד
אַךְ יֵשׁ לְךָ מַפְתֵּחַ לַהֲבָנַת הַנּוֹפִים כֻּלָּם:
דְּבָרִים הַמְיֻסָּדִים עַל צוּרָתָם הָאֲמִתִּית,
מַיִם וְקַרְקַע בְּשִׂיאָם.

ילדי מסילת הרכבת
כְּשֶׁטִּפַּסְנוּ בְּמַעֲלֵה הַמָּצוּק
רָאִינוּ בְּגֹבַהּ עֵינֵינוּ אֶת גְּבִיעֵיהֶם הַלְּבָנִים
שֶׁל עַמּוּדֵי הַטֶּלֶגְרַף וְאֶת הַכְּבָלִים הָרוֹחֲשִׁים.

כִּכְתָב חָפְשִׁי נִפְלָא הֵם הִתְקַמְּרוּ לַמֶּרְחַקִּים,
מֵעֵבֶר לָנוּ, לַמַּעֲרָב וְלַמִּזְרָח, שׁוֹקְעִים
תַּחַת נֵטֶל סְנוּנִיּוֹתֵיהֶם.

הָיִינוּ קְטַנִּים וְחָשַׁבְנוּ כִּי טֶרֶם לָמַדְנוּ
דָּבָר הָרָאוּי לִשְׁמוֹ. חָשַׁבְנוּ שֶׁמִּלִּים שִׁיְּטוּ לְאֹרֶךְ הַכְּבָלִים
בְּתוֹךְ טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם, שַׂקִּיקִים בּוֹהֲקִים

עֲמוּסִים עַד הִתְפַּקְּעוּת בְּאוֹר
הַשָּׁמַיִם, בִּבְרַק הַחוּטִים, וְכִי אָנוּ עַצְמֵנוּ
נִפְרָשִׂים דַּק כָּל כָּךְ לְאֵינְסוֹף

עַד כִּי יֵשׁ בִּיכָלְתֵּנוּ לִזְרֹם בְּעַד קוּף הַמַּחַט.

7
בַּדַּקּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת הוּא אָמַר לָהּ יוֹתֵר
מִכָּל מַה שֶּׁאָמַר בְּמַהֲלַךְ חַיֵּיהֶם הַמְשֻׁתָּפִים.
“בְּשֵׁנִי בַּלַּיְלָה כְּבָר תִּהְיִי בִּ’נְיוּ־רוֹוּ ,’1 אנֲיִ
אֶעֱלֶה, אַגִּיעַ אֵלַיִךְ לַחֶדֶר
וְאַתְּ תְּחַיְּכִי כְּשֶׁאֶכָּנֵס... נָכוֹן?”
כָּרִית תָּמְכָה בְּרֹאשָׁהּ וְהוּא רָכַן לְעֶבְרָהּ.
הִיא לֹא שָׁמְעָה אֲבָל עֲבוּרֵנוּ הָיְתָה זוֹ שְׁעַת רָצוֹן.
הוּא קָרָא לָהּ יַלְדָּה וְטוֹבָה. וְאָז הִיא נִפְטְרָה,
לֹא נִסּוּ עוֹד לְחַפֵּשׂ - סִימָנֵי הַדֹּפֶק כָּבוּ
וּמִתּוֹךְ הֱיוֹתֵנוּ שָׁם יָדַעְנוּ דָּבָר אֶחָד.
הַמֶּרְכָּז שֶׁנִּצַּבְנוּ סְבִיבוֹ הִתְרוֹקֵן
לְתוֹכֵנוּ לְמִשְׁמֶרֶת, הוּא חָדַר אֶת הַמַּעֲבֶה
וְהִנֵּה הִתְבַּהֲרֻיּוֹת נִפְתְּחוּ לִרְוָחָה.
קְרִיאוֹת רָמוֹת נִגְדְּעוּ וְהִתְחוֹלֵל שִׁנּוּי.

(מתוך “התבהרויות” - מחזור שירים המוקדש לזכר אמו)

נ.ב.
וּמָתַיְשֶׁהוּ קַח זְמַן כְּדֵי לִנְהֹג מַעֲרָבָה
אֶל מְחוֹז קְלֵיר, לְאֹרֶךְ הַחוֹף
בְּסֶפְּטֶמְבֶּר אוֹ אוֹקְטוֹבֶּר, כְּשֶׁהָרוּחַ
וְהָאוֹר מְקַלְּפִים זֶה אֶת זֶה לְאַט
כָּךְ שֶׁהַיָּם מִצִּדּוֹ הָאֶחָד הוּא פִּרְאִי
עֲטוּר קֶצֶף וְזֹהַר, וּבִפְנִים הָאָרֶץ, בֵּין אֲבָנִים,
מֻצָּתִים פָּנָיו שֶׁל אֲגַם אָפֹר כְּצִפְחָה
בִּבְרָקוֹ הַכָּלוּא שֶׁל לַהַק בַּרְבּוּרִים,
נוֹצוֹתֵיהֶם מַקְשִׁיחוֹת, מְרַפְרְפוֹת, לָבָן עַל לָבָן,
רָאשֵׁיהֶם הַמְפֻתָּחִים, הָעִקְּשִׁים לְמַרְאֶה,
צְנוּפִים, אוֹ מוּנָפִים, אוֹ תְּחוּבִים תַּחַת הַמַּיִם.
אֵין סִכּוּי שֶׁתַּחֲנֶה וְתִקְלֹט כָּל זֹאת
בִּיסוֹדִיּוּת רַבָּה יוֹתֵר. אַתָּה לֹא שָׁם וְלֹא כָּאן,
חִפָּזוֹן דַּרְכּוֹ חוֹלְפִים דְּבָרִים זָרִים וּמֻכָּרִים,
כְּשֶׁמַּשָּׁבִים גְּדוֹלִים וְרַכִּים טוֹפְחִים עַל צִדֵּי הַמְּכוֹנִית,
תּוֹפְסִים אֶת הַלֵּב לֹא מוּכָן וּפוֹעֲרִים אוֹתוֹ לִרְוָחָה.