נפרדים מתמנע הורביץ, עורכת בסדרת "קו אדום"
שלום לך תמנע,
תמנע אהובה, כך אנו נפרדים ממך.
שתי מילים, "תמנע אהובה", מלים פשוטות לכאורה. אילו צריכה היית לערוך אותן, אין לי ספק שאת המלה "אהובה" היית מוחקת, בלי מורא. היית אומרת לי, "נו גיורא, הגזמת".
לא הגזמתי. בשתי מילים, אמרתי בשם כל חברייך בהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד אמת תמימה, כי זה היה מקומך בינינו. שנים על שנים עבדנו במחיצה אחת, וסביבך, בחדרך הצנוע, המסודר והמאורגן כל כך. שם התכנסנו חברי מערכת קו אדום לשיחותינו המתמשכות. וקמנו מכסאותינו רק לאחר שתש כוחנו.
טבעה של "קו אדום" שהיא עוסקת באקטואליה ובשיח האינטלקטואלי שסביבה. בשנים הראשונות שנתמשכו כמעט עד השנים האחרונות, תמנע הסכימה לעשות לקטורה לכל כתב-יד שהגיע. כי כך צריך היה. הייתה לך הצייתנות לקבל כל עומס, בין שאהבת ובין שלא, "יש ברירה?" נהגת לומר. "לא, אין ברירה", השבתי לך. רק בשנים האחרונות הגדרת בפנינו מה אינך אוהבת. לא מתקוממת, אבל לא אוהבת. "די נמאס לי מכל הפילוסופים האלה, ומי מבין מה הם באמת רוצים? ולמי יש את כל הסבלנות?" ומה הם רוצים הפילוסופים אנחנו יודעים – לדבר על מכאובי הימים.
היכן היא ממש התלהבה, כאשר דובר בספרים שעסקו ממש בחיים. ובמיוחד כאשר מדובר היה בכתבי יד שעסקו בחברה הישראלית. שם פתחת דיאלוג, שם היית אחת משתי אבני הריחיים בשיח עם המחברים. ולשם דיוק: "הכאב הישראלי" דיבר אליה מכל. במקום הזה היא פיתחה הזדהות עמוקה מתוך חייה שלה, כבת הדור השני שחוותה עולם של ערכים, הומניזם עצום, אהבה לתרבות, ויחס עמוק מאוד לקיבוץ ובעקר כמובן לבית השיטה. במובן זה היא חשה שהיא חיה את חורבנו של העבר.
היו לה אנרגיות עצומות של כאב, וגופה הדקיק נשא את כל כובד התקופה, בביקורת אצורה, וכפי שאמרה "אין כבר עם מי לדבר". הפורקן היה בעריכה והוצאה של ספרי הכאב והמחאה. ספרי "קו אדום", סדרת "מגדרים" ו"סדרת הלל בן חיים".
כאשר נושאים כאב, לא סוחבים אותו על הגב, אלה מקפלים אותו אל החזה. שם בין הנשימות, במקום שהלב מסתתר, הוא נחבא ונפרש אל כל הגוף, אט אט, כשהוא רומס את האושר, את החוויה ואת הרגש ובעקר מופנה כלפי עצמך. פנימה. עמוק פנימה, כל כך עמוק שאין הוא מתפרץ עוד – לא לכעס, לא לחימה, לא לרוע, אבל זה לא מצב אפאתי. אדרבה, הוא הופך לנקודת השקפה מחודדת, מושחזת, כנה – והרי היא כל תובנה. ושם הייתה תמנע בשנה האחרונה.
על רגשות תמנע לא דיברה. רק פה ושם הבליחה אמירה על הבנים, על הנכדים ועל אחותה האהובה. עכשיו הגיע העת לחזור ולומר לך : תמנע אהובה. אהובה שלי. זה המקום הפרטי שלנו, שלך ושלי ושל חברייך, עורכות קו אדום וכמובן של כל האנשים הממלאים את בית ההוצאה של הקיבוץ המאוחד. לא נקבתי בשמות חברייך אבל הם כולם כאן, להניח אבן קטנה על כרית רגבי אדמת בית השיטה.
גיורא רוזן