מבט ראשון
אלה היו השעות שבהן הכי הצטערתי שאני לא יכול לישון.
בית ספר תיכון.
או אולי "כּוּר המַצְרֵף" הוא התיאור הנכון? אם קיימת איזו דרך לכפר
על חטאיי, זה אמור לאזן את החשבון, לפחות במידה מסוימת. פשוט
לא הצלחתי להתרגל לשעמום; כל יום נראָה לי חדגוני באופן בלתי־
אפשרי יותר מקודמו.
אולי זה יכול אפילו להיחשב ל"שֵינה" שלי (אם שינה מוגדרת כמצב
של חוסר תנועה בין שעות פעילות).
בהיתי בסדקים שהתפתלו בטיח בפינה המרוחקת של הקפטריה,
ודמיינתי בהם דוגמאות שלא היו שם. זאת הייתה אחת הדרכים להפסיק
להקשיב לקולות שפִטפטו לי בתוך הראש כמו נהר זורם.
מכמה מאות מהקולות האלה התעלמתי מתוך שעמום.
כשמדובר במוח האנושי, כבר שמעתי את הכול ועוד הרבה מעבר לכך.
היום היו כל המחשבות מרוכזות בתוספת החדשה לאוכלוסיית התלמידים
הקטנה שלנו, אירוע דרמתי זניח. נדרש מעט כל־כך כדי לשלהב אותם.
ראיתי את הפרצוף החדש מופיע שוב ושוב במחשבה אחר מחשבה, מכל
זווית אפשרית. סתם נערה אנושית רגילה. ההתרגשות בעקבות הגעתה
הייתה צפויה עד כדי שיממון. זו אותה תגובה שמתקבלת כשמנפנפים
בחפץ נוצץ מול קבוצת פעוטות. מחצית מהזכרים, שנראו בעיניי כעדר
כבשים, כבר דמיינו את עצמם מאוהבים בה רק מפני שהייתה משהו
חדש להסתכל עליו. התאמצתי עוד יותר להתעלם מהם.
רק ארבעה קולות חסמתי מתוך נימוס ולא מתוך סלידה: בני המשפחה
שלי, שני אחיי ושתי אחיותיי, שהיו רגילים כל־כך לחוסר הפרטיות
בנוכחותי עד שרק לעיתים נדירות זה הטריד אותם. הקלתי עליהם ככל
שיכולתי. ניסיתי לא להקשיב אם יכולתי להימנע מכך.
ובכל זאת, לא משנה עד כמה ניסיתי... ידעתי.
רוֹזָלִי חשבה, כמו תמיד, על עצמה. מוחה היה בריכה דוממת, נטולת
הפתעות כמעט. היא הבחינה בהשתקפות הצדודית שלה במשקפיים
של מישהו, והרהרה עמוקות במראה המושלם שלה. שׂערהּ של אף
אחת אחרת אינו דומה יותר לזהב אמיתי, גזרתה של אף אחת אחרת
אינה נראית ממש כמו שעון חול מושלם, פניה של אף אחת אחרת
אינן אליפסה סימטרית מושלמת. היא לא השוותה את עצמה לבנות
האנוש שנמצאו כאן; הקְבלה כזאת תהיה נלעגת, מגוחכת. היא חשבה
על אחרות כמונו, שאף אחת מהן אינה משתווה לה.
פניו של אֶמֶט, שהן בדרך כלל שאננות, היו חרושות קמטים עכשיו
מרוב תסכול. ממש ברגע זה הוא העביר יד אחת ענקית בתלתליו
השחורים ופיתל את השיער באגרופו. הוא עדיין רתח על תחרות
ההיאבקות שהפסיד בה לגֶ'סְפֵּר במהלך הלילה. הוא ייאלץ לגייס
את כל סבלנותו המוגבלת כדי להחזיק מעמד עד סוף יום הלימודים
ולקבוע תחרות חוזרת. שמיעת המחשבות של אֶמֶט אף פעם לא עוררה
תחושה של פלישה לפרטיות, כי הוא אף פעם לא חשב אפילו דבר אחד
שלא היה אומר בקול או מיישם בפעולה. אולי חשתי אשמה על קריאת
מחשבותיהם של אחרים רק מפני שידעתי שיש להם בִּפנים דברים שלא
היו רוצים שאדע. אם מוחה של רוֹזָלִי היה בריכה מעופשת, הרי שמוחו
של אֶמֶט היה אגם נטול צללים, זכוכית שקופה.
וגֶ'סְפֵּר... סָבַל. החנקתי אנחה.
אדוארד. אֵלִיס קראה בשמי בתוך ראשי ומיד זכתה לתשומת לִבי.
זה היה בדיוק כאילו מישהו קרא בשמי בקול. שמחתי שהשם הפרטי
שלי יצא מהאופנה בעשרות השנים האחרונות. בעבר זה היה מעצבן,
בכל פעם שמישהו חשב על אדוארד כלשהו, הראש שלי הסתובב באופן
אוטומטי.
עכשיו הראש שלי לא הסתובב. אליס ואני היינו מוכשרים בניהול
השיחות הפרטיות האלה. רק לעיתים נדירות מישהו תפס אותנו. לא
הסטתי את מבטי מהסדקים שבטיח.
איך הוא מחזיק מעמד? היא שאלה אותי.
הקדרתי פנים, רק שינוי קטן בעיקול זווית הפה. שום דבר שירמוז
משהו לאחרים. הרי ייתכן בהחלט שאני מזעיף פנים מרוב שעמום.
גֶ'סְפֵּר ישב בלי נוע יותר מדי זמן. הוא לא ביצע את התנועות האנושיות
העצבניות שכולנו חייבים להציג, תזוזה בלתי־פוסקת כדי שלא נתבלט,
כמו אֶמֶט שמשך בשׂערו, רוֹזָלִי ששילבה את רגליה לכיוון אחד ואחר־
כך לכיוון האחר, אֵלִיס שתופפה באצבעות רגליה על רצפת הלינולאום,
או אני, שהזזתי את הראש כדי לבהות בדוגמאות השונות שבקיר. ג'ספר
נראָה משותק, דמותו הצנומה זקופה לחלוטין, ואפילו שֵׂערו בגון הדבש
נראָה כאילו אינו מגיב לאוויר שיצא מפתחי האוורור.
נימת הדיבור הפנימי של אליס נשמעה חרֵדה עכשיו, וראיתי במוחה
שהיא מתבוננת בג'ספר מזווית העין. האם יש איזו סכנה? היא בדקה
את העתיד המיידי, בחנה ברפרוף חזיונות חדגוניים בחיפוש אחר מקור
ההבעה הקודרת שלי. אפילו תוך כדי כך היא זכרה לתחוב אגרוף
קטנטן מתחת לסנטרה המחודד ולמצמץ באופן סדיר. היא הסיטה
מעיניה קווצת שיער קצרה, שחורה וקוצנית.
סובבתי את הראש באיטיות שמאלה, כאילו אני מתבונן בלבֵנים שבקיר,
נאנחתי, ואחר־כך סובבתי אותו ימינה, בחזרה אל הסדקים שבתקרה.
האחרים יניחו שאני מעמיד פני בן־אנוש. רק אליס ידעה שאני מניד את
הראש לשלילה.
היא נרגעה. תודיע לי אם המצב יחמיר מדי.
הזזתי רק את העיניים, למעלה אל התקרה ובחזרה למטה.
תודה שאתה עושה את זה.
שמחתי שאני לא יכול לענות לה בקול. מה הייתי אומר? העונג כולו
שלי? זה ממש לא נכון. לא נהניתי להקשיב למאבקים של ג'ספר. האם
באמת נחוץ לערוך ניסויים כאלה? האם לא בטוח יותר להודות שאולי
הוא לעולם לא יוכל להתמודד עם הצימאון שלו כמו כולנו, ולא לדחוף
אותו עד קצה גבול היכולת שלו? למה לשחק באש?
עברו שבועיים מאז מסע הציד האחרון שלנו. פרק הזמן הזה לא היה
קשה במידה בלתי־נסבלת בשביל האחרים. קצת לא נוח לפעמים. אם
בן אדם עבר קרוב מדי, אם הרוח נשבה לכיוון הלא נכון. אבל בני אדם
רק לעיתים נדירות התקרבו מדי. האינסטינקטים שלהם אמרו להם את
מה שמוחם המודע לא יבין לעולם: אנחנו סכנה שיש להתרחק ממנה.
ג'ספר היה מסוכן מאוד כרגע.
זה לא קרה לעיתים קרובות, אבל מדי פעם הייתה מכה בי המחשבה עד
כמה בני האדם סביבנו הם חסרי מוּדעות. כולנו כבר התרגלנו לכך, תמיד
ציפינו לזה, אבל לפעמים חוסר המודעות נראָה בולט יותר מתמיד. איש
מהם לא שׂם לב אלינו כאן, כשישבנו בבטלה סביב שולחן הקפטריה
החבוט, אף־על־פי שאילו היו שרועים כאן במקומנו טיגריסים אורבים
לציד, הם היו קטלניים פחות מאיתנו. הם לא ראו אלא חמישה אנשים
מוזרים־למראה, דומים מספיק לבני אדם כדי להיחשב לכאלה. קשה
לדמיין איך אפשר לשרוד עם חושים קהים באופן כל־כך לא ייאמן.
באותו הרגע נעצרה ילדה קטנה בקצה השולחן הכי קרוב אלינו,
התעכבה כדי לדבר עם חברה. היא ניערה את שׂערה הקצר והבהיר
והעבירה בו את אצבעותיה. האוויר החם מפתחי האוורור נשא את ריחה
לכיוון שלנו. הייתי רגיל להרגשה שעורר בי הריח הזה, לכאב היבש
בגרון, לכמיהה החלולה בבטן, לשרירים הנדרכים אוטומטית, לעודף
הארס הזורם בפה.
הכול היה שגרתי לגמרי, ובדרך כלל היה קל להתעלם מהדברים הללו.
כרגע זה היה קשה יותר בגלל התגובה החזקה יותר, המוכפלת, שנבעה
מכך שפיקחתי על ג'ספר.
ג'ספר הניח לדמיון שלו להשתולל בחופשיות. הוא ראה את התמונה
בעיני רוחו. דמיין את עצמו קם מכיסאו לצידה של אליס וניגש לעמוד
על יד הילדה הקטנה. הוא חשב איך יתכופף וירכון לעברה, כאילו הוא
מתכוון ללחוש לה באוזן, ויניח לשפתיו לגעת בקימור צווארה. הוא
דמיין את תחושת הזרימה החמה של דמה מתחת למחסום הדקיק של
עורה תחת פיו...
בעטתי בכיסא שלו.
הוא הישיר אליי מבט, ולרגע נראו עיניו השחורות ממורמרות, ואז
השפיל את עיניו. שמעתי בושה ומרדנות נאבקים בראשו.
"מצטער," רטן ג'ספר.
משכתי בכתפיים.
"לא עמדת לעשות שום דבר," לחשה לו אליס, כדי לשכך את תחושת
ההשפלה שלו. "ראיתי את זה."
כבשתי את הבעת הזעף שהייתה מסגירה את השקר שלה. היינו חייבים
להישאר מאוחדים ולתמוך זה בזה, אליס ואני. זה לא היה קל, להיות
החריגים בין אלה שגם כך כבר היו חריגים. אנחנו הגנו זה על הסודות
של זה.
"זה עוזר קצת אם חושבים עליהם כאנשים," הציעה אליס, בקול גבוה
ומוזיקלי שדהר במהירות גבוהה מכדי שאוזניים אנושיות יוכלו להבין
אותו, אילו היה מישהו קרוב מספיק כדי לשמוע אותה. "קוראים לה
וִויטְנִי. יש לה אחות קטנה שהיא אוהבת מאוד. אימא שלה הזמינה את
אֶסְמֶה למסיבת הגן ההיא, אתה זוכר?"
"אני יודע מי זאת," אמר ג'ספר בקצרה. הוא הסתובב כדי לבהות החוצה
דרך אחד החלונות הקטנים שהיו פזורים במרווחים שווים ממש מתחת
לקורות הגג בחדר הארוך. נימת קולו שמה קץ לשיחה.
הוא יצטרך לצוד הלילה. זה מגוחך לקחת סיכונים כאלה, לנסות לבחון
את כוחו, לחזק את הסיבולת שלו. ג'ספר צריך פשוט להשלים עם
המגבלות שלו ולפעול במסגרתן.
אליס נאנחה בשתיקה, קמה ולקחה איתה את מגש האוכל שלה )אביזר
הבמה שלה, לאמיתו של דבר(, והשאירה אותו לבדו. היא ידעה מתי
הוא שָׂבַע מהעידוד שלה. אמנם רוזלי ואמט הבליטו יותר את מערכת
היחסים ביניהם, אבל אליס וג'ספר היו אלה שהכירו באמת זה את
צרכיו של זה, כפי שהכירו את הצרכים שלהם עצמם. כאילו גם הם
ידעו לקרוא מחשבות, אבל רק זה את מחשבותיו של זה.
אדוארד.
תגובה אוטומטית. הסתובבתי כששמעתי מישהו קורא בשמי, אף־על־
פי שאיש לא אמר אותו, רק חשב אותו.
עיניי הצטלבו למשך חצי שנייה בזוג עיניים אנושיות גדולות, חומות
כשוקולד, מקובעות בפנים חיוורות בצורת לב. הכרתי את הפנים האלה,
אף־על־פי שאני עצמי לא ראיתי אותן לפני אותו הרגע. הן עמדו במוקד
המחשבות בכל הראשים האנושיים היום. התלמידה החדשה, אִיזָבֶּלָה
סְוָון. בתו של מפקד המשטרה של פוֹרְקְס, שהובאה לגור כאן בגלל
איזה סידור מִשמורת חדש בין הוריה הגרושים. בֶּלָה. היא תיקנה את
כל מי שהשתמש בשמה המלא.
הסבתי את מבטי בשעמום. עברה שנייה עד שקלטתי שלא היא הייתה
זאת שחשבה את שמי.
ברור שהיא כבר נדלקת על בני משפחת קָאלֶן, שמעתי את המשך
המחשבה הראשונה.
עכשיו זיהיתי את "הקול".
ג'סיקה סטנלי. כבר עבר די הרבה זמן מאז הטרידה אותי בפטפוטיה
הפנימיים. איזו הקלה זו הייתה כשהיא התגברה על הקיבעון שלה, שלא
היה במקומו. פעם היה כמעט בלתי־אפשרי להימלט מהחלומות בהקיץ
התמידיים והמגוחכים שלה. באותו הזמן השתוקקתי מאוד להסביר לה
מה בדיוק היה קורה אילו השפתיים שלי, והשיניים שמאחוריהן, היו
מתקרבות אליה בכלל. זה היה משתיק את הפנטזיות המעצבנות האלה.
המחשבה על תגובתה כמעט גרמה לי לחייך.
אפשר לחשוב שזה ממש יעזור לה, המשיכה ג'סיקה. היא אפילו לא
יפה. אני לא יודעת למה אֶריק נועץ בה כאלה מבטים... או מייק.
לִבה התכווץ כשחשבה על השם האחרון. מושא האובססיה החדשה
שלה, מייק ניוטון, שהיה מקובל על כולם, התעלם ממנה לגמרי. כפי
הנראה הוא לא התעלם באותה מידה מהנערה החדשה. עוד פעוט
ששולח יד אל החפץ הנוצץ. זה הוסיף מידה של רשעות למחשבותיה
של ג'סיקה, אם כי כלפי חוץ היא הפגינה לבביות כלפי התלמידה
החדשה בשעה שהסבירה לה את מה שידעו כולם על המשפחה שלי.
התלמידה החדשה בוודאי שאלה עלינו.
כולם מסתכלים גם עליי היום, חשבה ג'סיקה בזחיחות. איזה מזל שיש
לבלה שני שיעורים משותפים איתי! אני בטוחה שמייק ירצה לשאול
אותי מה היא...
ניסיתי לחסום מראשי את הפטפוטים השטותיים לפני שהקטנוניוּת
והשטחיוּת יוציאו אותי מדעתי.
"ג'סיקה סטנלי מציגה לנערה החדשה הזאת, סְוָון, את כל הרכילות על
משפחת קַאלֶן," לחשתי לאמט כדי להסיח את דעתי.
הוא צחק חרישית. אני מקווה שזה נשמע מעניין, הוא חשב.
"די חסר דמיון, למען האמת. רק רמז קל מאוד לשערורייה. בלי טיפת
אימה. אני קצת מאוכזב."
והנערה החדשה? גם היא מאוכזבת מהרכילות?
הקשבתי כדי לשמוע מה חושבת הנערה החדשה הזאת, בלה, על הסיפור
של ג'סיקה. מה היא רואה כשהיא מסתכלת על המשפחה המוזרה הזאת,
עם הפנים החיוורות כסיד, שכולם מתרחקים ממנה?
אני הייתי האחראי לגלות איך היא מגיבה. אני שימשתי בתפקיד
התצפיתן, בהיעדר מילה מתאימה יותר, למען המשפחה שלי. כדי
להגן עלינו. אם מישהו יפתֵח חשדות אי־פעם, אוכל לתת לנו אזהרה
מוקדמת כדי שנוכל לסגת בקלות. זה קרה מדי פעם, איזה בן אנוש
עם דמיון פורה היה רואה בנו דמויות מתוך ספר או סרט. בדרך כלל
הם טעו, אבל היה עדיף לעבור למקום חדש מאשר להסתכן בבדיקה
קפדנית. לעיתים נדירות, נדירות מאוד, מישהו היה מנחש נכון. לא
הענקנו להם הזדמנות לבדוק את ההשערה. פשוט נעלמנו, כדי להפוך
לזיכרון מפחיד ותו לא.
זה לא קרה כבר עשרות שנים.
אבל לא שמעתי דבר כשהקשבתי בקרבת מקום למונולוג הפנימי קל
הדעת של ג'סיקה, שהמשיך להשתפך. כאילו אף אחד לא יושב לידה.
מוזר מאוד. האם הנערה עברה מקום? זה לא נראֶה סביר, כי ג'סיקה
עדיין המשיכה לפטפט לכיוונה. הרמתי את מבטי בתחושה מעורערת.
בדקתי את "השמיעה" הנוספת שלי; דבר שמעולם לא נאלצתי לעשות.
שוב ננעץ מבטי באותן עיניים חומות גדולות. היא ישבה בדיוק באותו
מקום שבו ישבה קודם, והתבוננה בנו. מעשה טבעי, אני מניח, מאחר
שג'סיקה עדיין עינגה אותה ברכילות המקומית על הקָאלֶנִים.
גם לחשוב עלינו יהיה טבעי.
אבל לא שמעתי אפילו לחישה.
שמש חצות | סטפני מאייר
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ – ספרית פועלים