לקראת שבוע הספר העברי 2011 ביקשנו מהסופרים שלנו שפרסמו השנה את רומן הביכורים שלהם לספר על תהליך הכתיבה ומקורות ההשראה.
אז הנה מה שסיפרו לנו:
איריס אליה כהן | מכתוב,
גונן נשר | לעוף כמו בוב בימון
מעוז מוסל | לגמרי במקרה
זיו דורקם | דודי מפחד מהרוח
איריס אליה כהן | מכתוב
זוכת פרס שרת החינוך בקטגורית ספרי ביכורים
יש את הפעם הראשונה שהבנתי שאני רוצה לכתוב. רק לכתוב. לא לעשות שום דבר אחר. לא לברוח מעצמי. לא לרוץ אחרי עצמי, אלא לתפוס את עצמי ולהתיישב ולכתוב. את עצמי. זה קרה אחרי לידת בני הצעיר. ורד, חברתי, "הזכירה" לי שזה מה שרציתי לעשות כל החיים, וכנראה התנאים הפיזיים, הבטן הריקה, שפתאום היה בה מקום לגדל משהו חדש, והסערה הרגשית והטלטלה בעקבות המשפט: "איריס, אל תשכחי שרצית להיות סופרת" הולידו את "מכתוב". ואני זוכרת את הלילה הזה. התינוקי שלי מכורבל לידי בעריסה, ואני מפעילה את התנור הספירלי שתחת השולחן, לחמם את החדר ולהפשיר את הלב, ופותחת את המחשב. "חלונות" ו"צור". ואני מול הדף הלבן, הריק.
להמשך...
גונן נשר | לעוף כמו בוב בימון
זוכה פרס רמת גן לספרות לשנת 2011 בקטגורית ספרי ביכורים
אני עומד נוכח הים. עלמא בת השבע ובארי בן הארבע עומדים איתי. אנו מחזיקים צדפות ואבנים קשות, חלקות, ממששים אותם, מנפים מהם את החול האבקתי.
אבא, הם שואלים, זה יכול להיות שהמים מרגישים?
כך גם נפתח אחד מסיפוריי. "זה יכול להיות שהמים מרגישים? זה יכול להיות שכואב למים ?מה, מה, מה הייתה השאלה, אני מתכופף לעבר פניו המודאגים של ילד רך, ואחר כך הוא שוב פעם שואל: זה לא כואב לים? זה לא כואב לים?".
אלה הדברים שמזינים את חידת המרחב המיימי, המרחב של חיי, לפעמים צלול, לפעמים עכור, מלוח, מרחב שהוא ספק.
ז'ורז' פרק כתב: "הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים. מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא. הם אינם קיימים ומפני כך המרחב נהפך לשאלה, המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף...".
להמשך...
מעוז מוסל | לגמרי במקרה
ממתח לרומן
'לגמרי במקרה' התחיל כספר מתח: עוד לפני שנבנתה מסגרת הסיפור וניתן לו שמו, זה היה ייעודו. התחלתי לבנות את העלילה בתהליך ההפוך לקילוף בצל – חיפשתי את גרעין העלילה, הקונפליקט עליו מושתת הסיפור, וכשמצאתי אותו, התחלתי לעטות עליו את השכבות זו על גבי זו, כדי שבסיום התהליך יוכל הקורא להתחיל ולקלף.
בניגוד לרומן הקלאסי שבו על המחבר לאפיין דמויות מורכבות, עלילה רבת-רבדים ועוד, ספרות המתח בנויה מציר אחד עיקרי – ציר העלילה – שעליו תיפול או תקום. ככל שהעלילה סוחפת יותר, ככל שהמחבר מצליח להעניק לקורא מצופים יציבים ומונע ממנו לשקוע במימי השעמום, כך יהיה הסיפור איכותי יותר, לרוב גם אם המימדים האחרים - למשל מורכבות הדמויות - דלים הם. עד כאן תיאוריה.
להמשך...
זיו דורקם | דודי מפחד מהרוח
אני מתקנא בכותבים המדווחים על חדוות הכתיבה. אני איני מוצא ולוא גם קמצוץ של חדווה בכורח הסיזיפי הזה, של מילוי הדף הריק במילים ומשפטים שיש לארוג אותם לכדי טקסט המכיל בתוכו משמעות.
מדוע אדם כותב? בתוך התשובה לשאלה הזו גלום עצם הדבר. יש כאלו הכותבים משום שהם מתפרנסים מכתיבתם. יש כאלו הכותבים משום ההנאה שהם מפיקים מכך. בשבילי תהליך הכתיבה הוא שקיעה אל תוך ים העצמי, שקיעה פיזית ונפשית שבה קצב האירועים של העולם מסביב לי מואט, לפעמים ברגעים היותר טובים שלי, הוא ממש נעצר. רק אז מתקיים לעיתים נדירות אותו הרגע הכה קשה לזיקוק מתוך רצף החיים, שבו נכתבת שורה אמיתית. ליותר מכך אין אני מעז לקוות.
להמשך...