פרחי הרע | שירים

שארל בודלר (1867-1821)
מתוך פרחי הרע

פרחי הרע יצירת הענקים של שארל בודלר (1867-1821), היא ללא ספק מהנישאות שבפסגות השירה העולמית. בדברי ימיה של השירה הצרפתית אין יצירה שהשפעתה היתה כה מכריעה וגורפת, מאז שפורסמה ב-1837 ועד עצם ימים אלה. שארל בודלר הוא מחוללה של המודרנה בשירה, ושירתו, כדברי ט.ס. אליוט: "היא בוודאי המופת הגדול ביותר של שירה מודרנית בשפה כלשהי".

תרגם: דורי מנור

התכנסות

כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ.
דָּרַשְׁתָּ רֶדֶת עֶרֶב – הוּא יוֹרֵד וּבָא.
אַפְלוּלִיּוּת סְתוּמָה עוֹטֶפֶת אֶת הַכְּרַךְ:
שַׁלְוָה לַאֲחָדִים, לַיֶּתֶר – דְּאָבָה.

הִנֵּה כְּבָר אֲסַפְסוּף בָּזוּי שֶׁל בְּנֵי תְּמוּתָה
אֶל שׁוֹט הַתַּעֲנוּג, תַּלְיָן אַכְזָר, נִרְכָּן;
בְּחַג הָעֲבָדִים לוֹקֵט לוֹ חֲרָטָה –
כְּאֵב שֶׁלִּי, הוֹשֵׁט לִי יָד, נֵלֵךְ מִכָּאן,

הַרְחֵק מֵהֶם. רְאֵה: שָׁנִים מֵתוֹת נוֹטוֹת
עַל מִרְפְּסוֹת מָרוֹם, שִׂמְלוֹת אֶתְמוֹל עוֹטוֹת,
וְנֹחַם מְחַיֵּךְ מִתּוֹךְ הַמַּיִם גָּח;

חַמָּה גּוֹסֶסֶת תַּחַת גֶּשֶׁר תֵּרָדֵם;
כְּשֹׁבֶל שֶׁל תַּכְרִיךְ אָרֹךְ, לִפְאַת מִזְרָח –
הַקְשֵׁב, אָהוּב, הַקְשֵׁב – לֵיל נֹעַם מִתְקַדֵּם.

דמדומי הערב

הִנֵּה הָעֶרֶב בָּא, יְדִיד פּוֹשְׁעֵי הָעִיר,
שֻׁתָּף לִדְבַר פִּשְׁעָם, צוֹעֵד זָהִיר זָהִיר,
הַשַּׁחַק נֶאֱטָם כְּתָא, וְהָאָדָם
הוֹפֵךְ, בְּאֵין שָׂבְעָה לוֹ, לְטוֹרֵף צְמֵא דָּם.
הוֹ עֶרֶב, אֲהוּבוֹ שֶׁל מִי שֶׁזְּרוֹעוֹתָיו
תּוּכַלְנָה לְהָעִיד: עָיַפְנוּ, וּמוּטָב
לָנוּחַ מֵעָמָל, הָעֶרֶב מְנַחֵם
בְּרִיּוֹת אֲשֶׁר כְּאֵב טוֹרְפָן לְלֹא רַחֵם,
מֵצֵן אֶת לַהֲטוֹ שֶׁל אִישׁ מַדָּע עַקְשָׁן,
מֵנִיחַ לַפּוֹעֵל, דּוֹחֵק בּוֹ שֶׁיִּישַׁן.
מִנֶּגֶד נֵעוֹרִים דֶּמוֹנִים אַכְזָרִים,
גּוֹדְשִׁים אֶת הַמֶּרְחָב, כְּבֵדִים כְּלַבְלָרִים,
טוֹפְחִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל תְּרִיס וְעַל כַּרְכֹּב;
וְנֹכַח אוֹר סְתוּר רוּחַ שֶׁל פָּנַס רְחוֹב
נִדְלֶקֶת הַפְּרִיצוּת, בּוֹעֶרֶת לְהַכְלִים,
פּוֹעֶרֶת אֶת בָּשְׁתָּהּ כְּתֵל שֶׁל נְמָלִים,
טוֹפֶפֶת, חֲשָׁאִית, בְּדֶרֶךְ עֲקִיפָה,
כִּצְבָא אוֹיֵב לִפְנֵי צֵאתוֹ לְהַתְקָפָה,
רוֹחֶשֶׁת בְּקִרְבּוֹ שֶׁל כְּרַךְ יְדוּעַ בֹּץ
כְּשֵׁם שֶׁבַּמֵּעַיִם הַתּוֹלָע יִרְבֹּץ.
וּמִן הַמִּטְבָּחִים בּוֹקַעַת כְּבָר שְׁרִיקָה,
בִּימוֹת הַתֵּאַטְרוֹן פּוֹצְחוֹת בַּאֲנָקָה,
בָּתֵּי הָעִנּוּגִים לוֹקְטִים אֶת קְהָלָם:
זוֹנוֹת וְסַרְסוּרִים, זִוּוּג עִוְעִים מֻשְׁלָם,
וּשְׁעַת הַגַּנָּבִים יוֹרֶדֶת עַל הָעִיר,
הַלָּלוּ מִתְרַבִּים בַּלַּיְלָה הַצָּעִיר,
בְּנֹעַם מְשַׁדְּלִים דְּלָתוֹת לְהִפָּעֵר –
וּפִילַגְשָׁם לוֹבֶשֶׁת מַחְלְצוֹת פְּאֵר.

בָּעֵת הַזֹּאת, נַפְשִׁי, מוּטָב שֶׁתִּתְכַּנְּסִי,
וְאַל תַּטִּי אָזְנֵךְ לָרַחַשׁ הַמַּשִּׂיא –
בְּעֵת כָּזוֹ חוֹלִים אֵינָם עוֹמְדִים בַּסֵּבֶל!
סָבִיב לְרָאשֵׁיהֶם נִכְרָךְ הַלֵּיל כְּחֶבֶל,
חוֹרֵץ אֶת גּוֹרָלָם: תְּהוֹמָה לְעוֹלָם,
וְקוֹל חִרְחוּרֵיהֶם מָלֵא אֶת הָאוּלָם,
הֵם לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד לִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ
שֶׁל פַּת עַרְבִית חַמָּה, מוּל נֶפֶשׁ אֲהוּבָה.

רַבִּים מִקֶּרֶב אֵלֶּה לֹא יֵדְעוּ אֶת טַעַם
מִתְקוֹ שֶׁל בַּיִת חַם: הֵם לֹא חַיוּ אַף פַּעַם.

השמש

לְאֹרֶךְ הַפַּרְוָר הַמָּט לִנְפֹּל, חֻרְבוֹת
רוֹכְסוֹת אֶת תְּרִיסֵיהֶן, מִסְתּוֹר לַתַּאֲווֹת,
וְשֶׁמֶשׁ אַכְזָרִי קוֹפֵחַ אוֹר אַלִּים
עַל עִיר כְּעַל שָׂדוֹת, גַּגּוֹת כְּשִׁבּוֹלִים.
אֲנִי, אֲשֶׁר נִשְׁקִי הוּא סַיִף הֲפַכְפַּךְ,
אָרִיחַ חֲרוּזִים בְּכָל פִּנָּה בַּכְּרַךְ,
אֶמְעַד עַל הַמִּלִּים כְּעַל אַבְנֵי דְּרָכִים,
לֹא פַּעַם אֲגַלֶּה שִׁירֵי חֲלוֹם שְׁכוּחִים.

אוֹיֵב הַיֵּרָקוֹן, הָאָב הַמְפַרְנֵס,
מָתְנֵי שָׂדוֹת בְּשִׁיר וּבִוְרָדִים שִׁנֵּס;
כַּהֶבֶל דַּאֲגוֹת הַלֵּב בּוֹ מִתְנַדְּפוֹת,
מֹחוֹת וְכַוָּרוֹת גּוֹדֵשׁ דְּבַשׁ תּוֹעָפוֹת;
בְּבַעֲלֵי מוּמִים קוֹרֵם בְּשַׂר עֲלוּמִים –
עוֹשָׂם כַּעֲלָמוֹת – עוֹלְצִים עוּלֵי יָמִים,
וְלַקָּצִיר מוֹרֶה לִסְפֹּחַ, לְשַׂגְשֵׂג
בְּלֵב אַלְמָוֶת זֶה, שֶׁלִּפְרִיחָה עוֹרֵג!

עֵת הוּא, כִּמְשׁוֹרֵר, יוֹרֵד אֶל הֶעָרִים,
נֶאֱצָלִים בּוֹ הַנִּקְלִים שֶׁבַּדְּבָרִים.
כְּמֶלֶךְ הוּא פּוֹקֵד, בְּלִי רַעַשׁ וּמְשָׁרְתִים,
טִירוֹת פְּאֵר כְּמוֹ גַּם בָּתֵּי חוֹלִים פְּשׁוּטִים.

הענֶקֶת

לוּ הוֹרָתִי בְּעֵת שֶׁהַבְּרִיאָה עֻבְּרָה,
וְזֶרַע יִלּוֹדֵי מִפְלֶצֶת בְּחֵיקָהּ,
הָיִיתִי חַי לְצַד עֲנֶקֶת צְעִירָה,
כַּחֲתַלְתּוּל חַשְׁקָן לְמַרְגְּלוֹת מַלְכָּה.

הָיִיתִי אָז רוֹאֶה: גּוּפָהּ וְנִשְׁמָתָהּ
פּוֹרְחִים וּמִתְעַצְּמִים בְּעִנּוּגֵי אֵימִים.
וּמְנַחֵשׁ: לִבָּהּ יִלְחַשׁ אֵשׁ עֲלָטָה
בִּדְמִי עֵינֶיהָ, שָׁם מֵי עֲרָפֶל זוֹרְמִים.

הָיִיתִי מִתְהַלֵּךְ וְשָׁט בָּהּ כְּחָגָב,
רוֹמֵשׂ לִי עַל מִדְרוֹן בִּרְכֶּיהָ הַנִּשְׂגָּב;
וְלֹא אַחַת בַּקַּיִץ, בְּהַצְלֵף חַמָּה,

עֵת עַל שָׂדֶה אַדִּיר, לֵאָה, הִיא הִתְפָּרְשָׂה,
שָׁקַעְתִּי לִי בְּצֵל שָׁדֶיהָ בִּתְנוּמָה –
כִּכְפָר שׁוֹחֵר שָׁלוֹם עַל צֶלַע הַר נִשָּׂא.