נימוקים למתן פרס זלדה לשירה למשוררת חדוה הרכבי
נכון לומר כי אם לאורך שנים קראנו את זלדה הרי שעכשיו אנחנו קוראים בה, בזלדה. בהדרגה, מאז המפגש הראשון עם שירתה, ובעיקר עם הופעת שני הכרכים, ובימים אלה השלישי, מן העיזבון, הולך ומתעצם כמדומה הממד הטרנסצנדנטי שבשירתה. עם הקריאות החוזרות והטקסטים הנחשפים מתגלית לנו צלע נוספת במנסרה הזכה והאפלה הזאת. המשוררת מתחוורת כיֵשות שירית.
אחד השירים הגדולים שהתגלה ב"ציפור אחוזת קסם" הוא "שירת העקרה", שיר שכתבה בצעירותה, והוא קובע את זלדה כאחת מארבע אִימוֹת השירה שלנו, יחד עם רחל, אסתר ראב ובת־מרים.
כיום, משבחרנו בחדוה הרכבי לכלת פרס זלדה לשירה ובספרה מיגו, שהוא קינה רבת־און על מיגו, הבן שהיה, אנו מבקשים לומר כי שתי משוררות־קצה אלו, כל אחת ביחס לעולם שממנו היא באה ואליו היא שייכת, שתיהן עומדות עירום ועריה מול ההוויה, דומות זו לזו וקרובות זו לזו הרבה יותר מכפי שנדמה. זלדה, פתוחת הלב ומאירת הפנים, הייתה ודאי מושיטה את ידה לטוטליוּת האנושית של חדוה הרכבי, ומאמצת אליה את הרוח הנזירית, הפצועה, של בת דגניה ב'.
אנו סבורים כי יש בהענקת פרס זלדה לשירה לחדוה הרכבי כדי להאיר לאחור היבטים חדשים בשירתה של זלדה. זו ש"חיה על חוט השערה" עומדת, גם אם בבלי דעת, בשיחה לא־נפסקת עם הקבצן הקיטע של זלדה, "המספר לכל עובר ושב על מחוזות כמוסים שבלב".
מעשה הכתיבה של חדוה הרכבי בשנים האחרונות מתרגם את סיפורה של רצפה בת איה, שאורכו פסוק אחד בלבד:
וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר, מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם; וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם, וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה (שמואל ב, כא 10).
כמו רצפה, פילגש שאול, האם שגוננה בגופהּ על גוויות בניה לאורך שבעה חודשי קיץ, כך המשוררת המקוננת מגוננת על בנה מפני חיית השכחה ומפני הבולען של האַיִן. שוב ושוב היא מנכיחה אותו במוזיקת הדיבור שלה, משׁביעה אותו להיות הווה, להישאר איתה, לשוחח איתה. הרכבי מרבה להשתמש בפועל לשוחח, לשוחח שהוא גם לסוכֵך, גם לסוך רגליים, גם לגהור, ולבוא במגע. היא האם הזוכרת, האם החוזרת ומנערת את הבן להתעורר מנעורי הנצח. להיות מיגו בַּיקום. מיגו שיָקום. היא עוקרת אותו מתוך הלא־חיים להיות איתה אחד, עד ששניהם, האם והבן, יתאחדו אל תוך אלמוות. אז ישכבו עירומים מתחת לרגבי האדמה כמו ברגע הלידה, כשבשר הבן יצא מבשר האם.
חדוה הרכבי יצקה לשירה הישראלית קול טרגי ונֶגן של תפילה שמנסה לפעול על העולם בדרכו הפרועה והמאמינה.
הָשִׁיבוּ לִי אֶת מִיגוֹ שֶׁלִּי
הָשִׁיבוּ לִי אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁלִּי
הָשִׁיבוּ לִי אֶת הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים שֶׁלִּי
הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד הַיְּפֵהפֶה שֶׁל הַנֶּצַח שֶׁלִּי
מַלְאָךְ אִינְדְּיָאנִי שֶׁלִּי
אֲדוֹן עוֹלָם שֶׁלִּי
[...]
הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַדָּבָר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתִּי עָלָיו שֶׁלִּי
ועדת השיפוט:
בהלהה בן אליהו, הלית ישורון, אליעז כהן
לצפייה בטקס