על אף שבמהלך חייו פרסם שני רומנים בלבד והותיר רומן שלישי לא גמור (שראה אור לאחר מותו), יוּסוּף אַטִילְגָן נחשב לחלוץ הרומן הטורקי המודרני. אטילגן היה כל חייו מבודד מחיי הספרות בטורקיה ולא השתייך לשום קבוצה ספרותית, עם זאת היה לו עניין עז במגמות ספרותיות עכשוויות, הן ברחבי העולם והן בטורקיה. סיפוריו הקצרים והרומנים פרי עטו, אף שהם מעטים, היקנו לו את מעמדו כאחד הדוברים המרכזיים במודרניזם הספרותי במולדתו. מאפייני הבדידות, הניכור, ההתכנסות פנימה וההתנכרות לסביבה, הפכו את גיבורי ספריו לסמל של הדכדוך ואי הנחת החברתי והרוחני בטורקיה של המאה ה-20.
יוּסוּף זִייָה אַטִילְגָן נולד ב־27 ביוני 1921 בעיר מַנִיסָה שבמערב טורקיה והיה הבכור מבין שני בנים. בראשית ספטמבר 1922 נמלטה משפחתו להר סְפִּיל, החולש על העיר, בשל השריפה ששלחו בה כוחות הצבא היווני בעת נסיגתם ממערב אנטוליה בשלהי מלחמת העצמאות הטורקית . (1923-1919) המשפחה, שביתה נשרף כליל, עקרה לכפר הַגִ'ירַהְמַנְלִי המרוחק כעשרים קילומטרים ממניסה. אביו של יוסוף נאלץ לעזוב את עבודתו כפקיד ממשלתי ופתח בכפר חנות מכולת. כמו כן טיפחה המשפחה כרם, שגפניו הניבו ענבים נטולי חרצנים, כפי שסיפר לימים טוּרְגוּט אטילגן, אחיו הצעיר של יוסוף. לאחר שהשלים שלוש שנות לימוד בבית הספר היסודי שבכפר, חזר יוסוף עם סבתו ואחיו לעיר מניסה, שם השלים את חינוכו היסודי ואת לימודיו בחטיבת הביניים. מניסה של אותם ימים, סיפר אטילגן, היתה עיר שמגרשיה היו רבים מבתיה, ורחובותיה היו רחבים ונטועי עצים. ברחובות אלה זכו להכיר את "הטרזן ממניסה", תימהוני בגמלאות שנהג להתהלך קיץ וחורף בבגד ים קצר, והיה מופקד על הפעלת תותח הצהריים בראש המצודה שעל הגבעה. מדי יום ירה התותח בצהרי היום בדיוק, והנערים צפו בהתלהבות בתימהוני היורד מהגבעה בריצה. עוד סיפר בזיכרונותיו על מסגד מוּרָדִיֶה היפה וצמד צריחיו, ועל הספרייה שנבנתה במאה ה־18 במתחם המסגד. בספרייה זו נהג לקרוא ספרים בימי החופשה. חבריו תיארוהו כילד שקט, אם כי לא נעדר חוש הומור. במניסה של אותם ימים טרם הוקם בית ספר תיכון, ועל כן למד שלוש שנים בפנימייה התיכונית שבעיר בַּלִיקֶסִיר. בעיר זו נהג לשאול בתשלום ספרים מבעליה של חנות ספרים בשוק, וקרא, לדבריו, את כל הרומנים שמצא בה. הנער שקד באהבה על שיעורי האנגלית, אם כי הצטיין במיוחד במתמטיקה, והטעים תמיד את החשיבות שבלימוד מקצוע זה. גם את לימודי הספרות אהב ולא הסתפק בשיעורים התיאורטיים, אלא שלח ידו בחיבור שירים וסיפורים, שלא הראה לאיש. בשנה האחרונה ללימודיו בתיכון כתב רומן בלשי, אבל השמיד את כתב היד. קפדנותו בכתיבה הביאה יצירות רבות פרי עטו לגורל דומה, ואמנם, הרומן הראשון שפרסם ראה אור כמעט עשרים שנה מאוחר יותר.
בשנת 1939 סיים את מגמת הספרות בתיכון שבבַּלִיקֶסִיר, ומשום שרצה לעסוק בהוראת ספרות החליט להירשם ללימודי לשון וספרות טורקית באוניברסיטה. הוא עשה זאת חרף הפצרותיהם של בני משפחתו וקרוביו שניסו לשכנעו ללמוד רפואה — יוסוף הצטיין בלימודיו והיה מתקבל על נקלה לכל פקולטה שחפץ בה — ומעולם לא הצטער על בחירתו זו. הוא עזב את מניסה ובסתיו 1939 החל ללמוד באוניברסיטת איסטנבול. בשנה הראשונה ללימודיו שלח לו אביו קצבה חודשית צנועה של 25 לירות, ואולם בשנתו השנייה כתב לו האב שגם בהוצאות אלה לא יוכל עוד לעמוד, עקב המצוקה הכלכלית שהביאה עמה מלחמת העולם השנייה. אטילגן נאלץ להמשיך בלימודיו כעתודאי במימון ממשלתי, בתמורה התחייב לשמש כמורה בפנימייה צבאית. כעת לן במגורי האקדמיה הצבאית והיה מגיע לפקולטה במדיו, אשר צדו את מבטיהן של הסטודנטיות הצעירות. כבימיו בתיכון, גם בשנות האוניברסיטה כתב שירים וסיפורים, כמו כן ביקר דרך קבע בקולנוע. עם מרציו — אנשי ספר ידועי שם — קשר קשרי ידידות, ובפרט עם הסופר והמסאי אַהְמֵט הַמְדִי טַנְפִּינָר, שלדברי אטילגן היה מי שחשף אותו למרסל פרוסט, אנדרה ז'יד ולמוזיקה טובה, ובכך השפיע רבות על כתיבתו.
מלחמת העולם השנייה, שטלטלה את העולם בשנות לימודיו באוניברסיטה, והשפעת האידיאולוגיות הגדולות שצמחו בעקבותיה, לא פסחו על הסטודנטים הצעירים. אחדים, ובהם אטילגן, הצטרפו לתנועה חשאית בשם "איגוד הצעירים לקדמה", איגוד הנוער של המפלגה הקומוניסטית הטורקית. במאי 1944 עצרה המשטרה שני צעירים, שניסו לתלות כרזה בין צריחי מסגד סולימאנייה באיסטנבול, ובה האשימו את ראש ממשלת טורקיה דאז בפשיזם. בחקירה, שלוותה בעינויים הבלתי נמנעים, עלו שמות חברי התנועה, ביניהם אטילגן, שסיים בינתיים את לימודיו, השלים שישה חודשי הכשרה באנקרה, והתמנה למורה בפנימייה הצבאית בעיר אָקְשֵׁהִיר. כעבור עשרה חודשים במשרתו החדשה החלה המשטרה להטרידו. הוא זומן לחקירות רבות והיה נתון זמן רב תחת עינה הפקוחה של המשטרה. לבסוף הובאו הוא וחבריו מהאיגוד בפני בית משפט צבאי שהאשימם בשותפות בהקמת תא קומוניסטי. המשפט התנהל במשך חודשים ובסיומו גזרו השופטים על אטילגן עשרה חודשי מאסר. לאחר שהשתחרר מהכלא באוקטובר 1946 , הוא סולק לבלי שוב ממשרת ההוראה שלו, דבר שהמריץ אותו לעסוק בפעילות האהובה עליו ביותר, קריאה וכתיבה. לאחר שחרורו לא התרועע עוד עם חבריו מהאיגוד.
אטילגן שב לבית הוריו בכפר. אביו נפטר כעבור שנה. מיד הפשיל שרוולים והחל לעבוד בשדה ובכרם בחריצות ובמרץ שאפיינו גם את אביו. בשנת 1948 כתב רומן והשמיד אותו. בשנת 1949 נשא לאישה צעירה חסרת כול מהכפר. כמעט מדי יום פקד את בית הקפה המקומי, שיחק ברידג' וזמן מה גם שחמט, ואהב להתרועע עם אנשי הכפר הססגוניים. בעקבות האהבה לכדורגל, אותה רכש באיסטנבול, הוא יסד בכפר את קבוצת "מועדון הספורט של הג'ירהמנלי", הקיימת עד היום. בשנות השלושים המוקדמות לחייו ניצת בו להט מחודש לאהבותיו שמקדם; הוא הפקיד את האדמות בידיו של שותף, ושב לקרוא, לכתוב ולצפות בסרטים. כיוון שלמד אנגלית בנעוריו, החל לקרוא בספריו של וויליאם פוקנר ורחש לו הערצה. הכתיבה הפכה לעיסוקו המרכזי: הוא כתב ללא הרף — תחילה רקם את סיפוריו במוחו, ומשהניסוחים היו לטעמו העלה אותם על הכתב.
יום אחד נפתחה ביומון הטורקי "טֶרְג'וּמָן" תחרות לסיפורים קצרים. בעקבות הפצרותיהם של אחיו וגיסו ניאות אטילגן לשלוח לתחרות שני סיפורים קצרים פרי עטו; סיפור אחד נשלח בשמו של הגיס, והאחר בשמו שלו. כעבור חודשים אחדים התפרסמה רשימה קצרה של שנים־ עשר סיפורים נבחרים, ומחבריהם התבקשו לשלוח את תמונותיהם למערכת העיתון. רשימת הזוכים הסופית התפרסמה בגיליון של ה־ 18 באוקטובר 1955 . סיפורו הראשון, שנשלח בשם הגיס, קטף את המקום הראשון, סיפורו השני זכה במקום השביעי. הסיפור הזוכה התפרסם בגיליון המחרת, ובמרכזו התנוסס סימן שאלה גדול על רקע דיוקן פנים מטושטש, וזאת משום שאטילגן לא שלח את תמונתו למערכת העיתון, ואף לא טרח לנסוע לאיסטנבול לקבל את הפרס. לדבריו, הסתפק בהכרה שזכה לה סיפורו מטעם ועדת השופטים הנכבדת, אשר בחרה בו מבין מאות סיפורים שנשלחו לתחרות. הוא הוסיף להתגורר בכפרו, לקרוא, לכתוב ולפקוד את בית הקולנוע.
באותן שנים כתב רומן שעלילתו מתרחשת בעיר הגדולה. כבסיפוריו הקצרים, גם את הרומן חיבר ראשית במוחו, ורק אחר כך העלה אותו על הכתב. כאשר השלימוֹ, החליט לשלוח אותו לתחרות "רומן השנה" מטעם העיתון החשוב "ג'וּמְהוּרִייֵט". הרומן "הבטלן" זיכה את מחברו במקום השני. שלא כבפעם הקודמת, הפעם נסע אטילגן לקבל את הפרס. הרומן, שראה אור בשנת 1959 , עוקב אחר בחור צעיר בשם ג' שמשוטט ברחובות איסטנבול ומחפש אישה שמעולם לא פגש. בשונה מגיבורי הספרים הסוציאליסטיים־ריאליסטיים של זמנו, גיבורו של אטילגן היה אינטלקטואל עירוני תלוש ודקדנטי, מנותק ממאבקי היום־יום. הרומן התקבל בדעות מעורבות ועורר פולמוס גדול בעניין תפקידה החברתי של הספרות, אך היום הוא נחשב לרומן הראשון בספרות הטורקית אשר מצליח לתפוס במלואה את הטרגדיה של האדם המודרני, השפעתו על הספרות הטורקית המודרנית היתה רבה. בראשית שנות ה־ 60 נפרד אטילגן מאשתו. אלה היו שנים קשות בשבילו ומלבד קובץ סיפורים קצרים שראה אור בשנת 1960 , מיעט לפרסם. בכתבי עת שונים התפרסמו סיפורים אחדים פרי עטו, מסות פרי עטו ותרגומים נבחרים מכתבי סרן קירקגור. בכל אותה עת המשיך לקרוא, לכתוב (שלושה רומנים שכתב הושמדו על ידו) ולצפות בסרטים. לעתים קרובות נסע לאיזמיר, אנקרה ואיסטנבול. בשנות ה־ 70 שוב חלו אי אלו שינויים בחייו. הוא הרבה בנסיעות, נקלע למערכות יחסים אחדות, קרא בשקיקה את קפקא ופרוסט. את השנים הללו כינה "שנות הדכדוך שלי". בעת ההיא עמל על הרומן השני שלו, "מלון המולדת".
"במַנִיסָה היה מלון קטן בשם 'מלון המולדת'. לאחר שהעיר נשרפה התגוררנו בכפר סמוך. כשנסעתי עם אבא לעיר התארחנו תמיד במלון ההוא, כי בעליו ואבי היו חברים טובים. את המלון ניהלו אהמט אפנדי וזברג'ט. בשונה מהרומן, זברג'ט היה האבא ואהמט הבן. פעם התחשק לי לכתוב על המלון. לימים נסעתי עם חברַי לטיול. לנו במלון באַידִין. מין מלון שכזה — נכנסים בדלת. ממול יש גרם מדרגות, ומתחתיו שולחן קטן — העמדה של פקיד הקבלה. 'איך נראים החיים של האיש שיושב כאן מתחת למדרגות?', אמרתי בערב לחברַי, 'ואיזה מין אדם הוא?' כרכתי יחדיו את שני המלונות ונסכתי בהם מהלכי הרוח שלי. הרומן נולד."
כך סיפר אטילגן בריאיון שנערך עמו בשנת 1988 , שנה לפני מותו, והתפרסם במוסף יום א' של העיתון "ג'ומהורייט". "מלון המולדת" ראה אור בשנת 1973 , ועורר עם פרסומו פולמוס בעולם הספרות בטורקיה, שהתבטא בביקורת נוקבת והשמצות מחד גיסא, ובדברי הלל ותשבחות מאידך גיסא. שולליו טענו כי הרומן מנותק מהחברה הטורקית ומהווייתה, וכי הסופר מתמקד בו בעולם הפסיכולוגי הפנימי ובכך מפנה עורף לאירועים כבדי המשקל שמתחוללים בארצו (ההפיכות הצבאיות ב- 1960, 1971 ) גם על סגנונו המיוחד של הספר נמתחה ביקורת נוקבת. תחביר משונה, צורם לעתים, הפרעה של המספר במסירת העלילה באמצעות מחשבות (שלו או של הגיבור) המושמות בסוגריים או שלא בסוגריים, רצפים ארוכים נטולי סימני פיסוק, בלבול נושאים, אי לכידות בצורה ובתוכן — כל אלה נתפסו כנקודות תורפה של הרומן. מנגד, הוא זכה בתואר "רומן השנה" ומשבחיו עמדו דווקא על האוניברסליות שבו וראו בו רומן מרדני המציג חברה מתפוררת ואלימה המתאפיינת בחוסר רגישות, היעדר חמלה והשחתת מידות. ביקורות אחדות הכתירו אותו כאחת היצירות החשובות ביותר בספרות הטורקית המודרנית, רומן הקרוב באיכויותיו ליצירותיהם של סופרים כגון פוקנר, ג'ויס ודוסטוייבסקי. מאפיינים משותפים רבים בטכניקת הסיפור והשימוש בסמלים נמצאו בין הרומן ובין "הקול והזעם" של פוקנר, סופר שאטילגן העריך במיוחד, וללא ספק גם הושפע ממנו. את זברג’ט, גיבור הרומן, היו שהשוו לגיבור “הקול והזעם" של פוקנר ולגיבור “הזר" של קאמי. אם “הבטלן" הוא רומן, “מלון המולדת" הוא אנטי־רומן, אמרו. ובעוד שאטילגן כבר משך את תשומת לב הקוראים והמבקרים עם “הבטלן", הרי ש"מלון המולדת" הוא שהקנה לו את ההכרה הספרותית הגדולה שהביאה להיכללותו בקאנון הספרות הטורקית.
בשנת 1986 יצא לאקרנים הסרט "מלון המולדת" בבימויו של הקולנוען הטורקי עומר קבור(Ömer Kavur ). הסרט קטף פרסים מקומיים ובינלאומיים חשובים ונמנה עד היום עם טובי הסרטים של הקולנוע הטורקי.
בשנת 2004 פרסם משרד החינוך הטורקי רשימה של 100 ספרים מהספרות המקומית והעולמית, המומלצים להוראה בבתי הספר התיכון ולקריאה בשעות הפנאי, "מלון המולדת" נכלל ביניהם. אולם כעבור ארבע שנים הוסר הרומן מהרשימה בעקבות ביקורת עזה של איגוד המורים בטורקיה. בביקורתם טענו כי הרומן "מנוגד לתהליך ההתפתחות של הילדים... שופע התבטאויות המערערות באופן יסודי את המבנה המצפוני שלהם... רצוף מראשיתו ועד סופו בתיאורים מגונים... הקורא עד לכל אורך הספר להתנהלותו הסוטה של גיבורו... אי לכך אנו דורשים כי ספר זה יוסר לאלתר מרשימת 100 הספרים המומלצים."
פרסום “מלון המולדת" הביא לשינוי בחייו של אטילגן. בשנת 1976 הוא נשא לאישה את סֶרְפִּיל גֶנְגֶ'ה, שחקנית תיאטרון שאיתה התכתב עוד מאז פרסום “הבטלן". הוא עזב את כפרו ועבר לאיסטנבול עם אשתו הטרייה, בשנת 1979 נולד לזוג בן. באיסטנבול שימש כיועץ וכמתרגם בכמה הוצאות לאור, פרסם ספר ילדים, קובץ מעשיות לילדים ותרגם את ספרו של הסופר הבריטי קן ביינס, "אמנות בחברה".
יוסוף אטילגן נפטר מהתקף לב ב־9 באוקטובר 1989 , בטרם הספיק להשלים את הרומן השלישי שלו , גַ'נִיסְטָן" (ארץ הנשמה) "אף שהיה מוערך וידוע בארצו, במשך תקופה ארוכה תורגמו שני הרומנים שלו לגרמנית ולצרפתית בלבד. רק לאחרונה מתעורר ברחבי העולם עניין במורשתו הספרותית הצנועה והמיוחדת.
נגה אלבלך ושרון שדה |