.jpg)
פורצת הדרך מעג'מי
מאת נאדיה חילו
פרק ראשון: לוד, רמאללה, יפו
פניה של ת'אביתה מנהלת בית הספר לבנות בלוד היו רציניות ועיניה
הביעו דאגה. סלווה מונייר בת השלוש־עשרה, מלווה באביה איסכנדר
שכולם קראו לו אבו־אליאס - איש אמיד ומכובד שעבד בעירייה בגביית
מסים - ישבה מולה, השפילה את עיניה ושתקה. מבטה היה עצוב ותחושה
של ייאוש השתלטה עליה. רק התחלתי את חיי, למדתי בשקדנות, הפכתי
לתלמידה מצטיינת וכל זה צריך להיפסק לפתע? שאלה את עצמה ללא
קול.
כשהרימה את עיניה והביטה באביה ראתה זיק של תקווה שניצת
בעיניו. האם יש באמת תקווה? הביע מבטה המתחנן את השאלה שלא
העזה לשאול.
אביה שגידל בביתו שני בנים ושש בנות ייחס חשיבות רבה להשכלה
של הדור הצעיר, על אף שבאותם ימים - שלהי שנות הארבעים של
המאה העשרים – לא היה מקובל שנערות ימשיכו את לימודיהן בתיכון
ויקבלו תעודת בגרות (מטריק).
"סלווה, בתי היקרה, אמר והניח יד אבהית על כתפה הרכה, "את
מוכשרת, שאפתנית , מקרינה רצון אמיתי לדעת עוד ועוד. את גם
תלמידה מצטיינת לכן את ממשיכה ללמוד". הוא נשמע נחוש בדעתו.
ללמוד? בתיכון? סלווה התקשתה להאמין למשמע אוזניה.
המנהלת הסירה את משקפיה והניחה אותם על השולחן. עיניה הביעו
הפתעה גמורה.
"אתה מרשה לסלווה להמשיך ללמוד? איפה היא תלמד? הרי בעיר לוד
אין תיכון לבנות", תהתה.
"סלווה תלמד ביפו. מדי יום תעלה על האוטובוס המאסף שיביא אותה
מלוד ליפו. משם תמשיך ברגל עד בית הספר "אלהראא", ובתום יום
הלימודים תעשה את הדרך חזרה ללוד. סלווה היא נערה מוכשרת מאוד,
יהיה זה פשע למנוע ממנה את המשך לימודיה ולבלום את שאיפותיה".
מנהלת בית הספר היסודי שבו למדה סלווה מגיל שש שמחה ותמכה
בלב שלם בהחלטתו האמיצה של האב. גם סלווה הביטה באביה בהערצה
מהולה בכבוד, בהערכה, בהוקרה ובאהבה. כל כך רצתה לחבק אותו
באותו הרגע אך נרתעה. למרות שבאותם ימים – שנת 1946 – לא היה
מקובל שבת מתבגרת תחבק את אביה, סלווה לא התאפקה בביטוי
רגשותיה העזים ונישקה את ידו האיתנה של אביה.
גם בכל השנים הרבות שעברו מאז, נהגה אמי סלווה, בכל פעם שביקרה
את אביה בלוד, לברכו ולנשק את ידו, כשאנחנו, הילדים הקטנים, מחקים
את התנהגותה ובזה אחר זה קדים ומנשקים את ידו.
רק שלושה מבני המחזור שלה בלוד קיבלו המלצה ממוריהם בבית הספר
היסודי והמשיכו ללימודים תיכוניים ביפו. סלווה הייתה הבת היחידה
ביניהם ומשום כך חשה כבת מזל אמיתית. עצם המחשבה על כך שתגיע
מדי יום ליפו, העיר הגדולה והשוקקת, הסעירה את מחשבותיה. היא כל
כך רצתה שהחופש הגדול כבר יסתיים כדי שתתחיל את לימודיה ותהפוך
לתלמידה מן המניין בתיכון. התרגשותה גברה עם כל יום שעבר.
באחד בספטמבר, אחרי לילה שבו בקושי הצליחה לעצום עין, קמה
סלווה ממיטתה, בחמש וחצי לפנות בוקר, ניגשה אל המראה בחדר
השינה וסירקה חזור וסרק את שערה הגולש, עד כי היה חלק כמשי. אחר־
כך הוציאה מן הארון את התלבושת האחידה, "המריול" - שמלה צנועה
אך מכובדת - בצבע שנראה קצת אפור לטעמה. לבשה את התלבושת
בצייתנות. איך אני נראית? בדקה במראה ורק משהייתה מרוצה ממה
שראתה הרגישה מוכנה לצאת מהבית אל היום הראשון שלה בבית הספר
התיכון ביפו, שבו עמדה לקבל את פניה המנהלת הוותיקה, לידיה חאטום.
יפו! עד אז ביקרה סלווה בעיר הגדולה רק בלוויית אביה שנהג להגיע
ליפו מתוקף תפקידו כדי לגבות מסים מתושבים שבבעלותם רכוש בלוד.
כה גאה הייתה לצעוד כך לצד אביה המכובד כשהיא נושאת בידה את
תיקו. יפו הצטיירה בעיניה כעיר קסומה, מיוחדת, תוססת, המשדרת
קִדמה והצלחה. עכשיו היא עתידה להגיע לשם מדי יום ועוד למטרה
חשובה כל כך כמו רכישת השכלה!
לפני שנת 1948 יפו נחשבה לעיר מיוחדת במינה. היא אף זכתה לכינוי
"כלת הים" או "כלת פלשתינה" משום היותה עיר מרכזית בעלת נמל
שוקק ותוסס שבשעריו עברו סחורות רבות ושונות ובעיקר ארגזי תפוזים –
תפארת פלשתין. היא הייתה עיר מובילה גם מבחינה פעילותה התרבותית.
היו בה מרכזי ספורט, מערכות עיתונים, מוסדות השכלה ובתי מסחר
מצליחים. נמל יפו היווה חוליה מקשרת בין פלשתין לבין העולם הערבי.
ביפו התגוררו אז כמאה ועשרים אלף תושבים. סלווה חשה גאווה
גדולה שמעתה תגיע מדי יום לעיר הגדולה והקסומה שעבורה הייתה
כמו מרכז העולם.
היא החלה את לימודיה ביפו בכיתה ט' ובתוך זמן קצר הייתה יכולה
אפילו בעיניים עצומות להגיע בבוקר לתחנת האוטובוס בלוד עוד לפני
השעה שבע בבוקר, לעלות על האוטובוס המאסף הנכון ולהמשיך את
הדרך ברגל עד שהייתה מגיעה לתיכון הממלכתי לבנות. גם אביה
שבהתחלה קיננו בו חששות בגלל ההחלטה להפר את הקוד החברתי
המקובל ולשלוח את בתו הקטנה והמוכשרת ללימודים מחוץ לעיר,
התרגל לרעיון וימיו היו רגועים יותר.
זהירות, יורים!
הרגיעה לא נמשכה זמן רב. בשנת 1948, לאחר כשתי שנות לימוד בבית
הספר התיכון לבנות ביפו, הופרה הרגיעה. יריות החלו נורות על האוטובוס
המאסף שעשה את דרכו בקרבת כפר נטר. התופעה האקראית והמפחידה
הלכה ותכפה, הלכה וגברה. כאשר הד היריות היה נשמע, הנהג היה פוקד
על כולם לשכב על רצפת האוטובוס ואוסר בתכלית האיסור להרים את
הראש, סלווה שחששה שאם ייוודע לאביה דבר היריות ימנע ממנה את
הלימודים בבית הספר, השתדלה לא לפַתח את הדיון בנושא. "הכול היה
בסדר, אבא. אתה רואה שחזרתי בריאה ושלמה, "הייתה פוטרת אותו
כשהייתה נשאלת איך עברה הדרך. למרות השמועות שהתרוצצו בשכונה
האמין אבו־אליאס לבתו ונשאר פחות או יותר רגוע.
גם לידיה חאטום מנהלת בית הספר "אלזהראא" שאהבה מאוד את
הנערה היפה והפיקחית סלווה שהתמידה והגיעה יום ביומו מלוד ולא
החסירה כלל, החלה לדאוג. היא נהגה לקבל את פניה של סלווה מדי יום
בשער בית הספר ולהיאנח. "עכשיו דעתי נחה ואני רגועה יותר לאחר
שאני יודעת שהגעת בשלום", הייתה אומרת.
בחלוף הימים וריבוי אירועי הירי הציעה מנהלת בית הספר מיוזמתה:
"סלווה, אולי כדאי שלא תבואי לבית הספר כמה ימים, תנוחי קצת בבית,
הרי יש יריות בדרכים".
אך סלווה בשלה. עקשנית ודעתנית המשיכה להגיע ללימודים כל
בוקר, ובדרך, כשהיו יריות, נשכבה על הרצפה, כפי שפקד עליה הנהג
כשהיא מגנה בגופה על תיק בית הספר שלה ומשתדלת מאוד לא ללכלך
את בגדיה. למרות הכול ועל אף המצב הרגישה שהיא חייבת להגיע
לבית הספר עם מריול נקי ומגוהץ. עם הזמן החלו גם בה לקנן חששות
אמיתיים בדבר שלומה, אך אותם שמרה עמוק בתוך לבה. רק שלא ייוודע
לאבא... פיללה.
עד שבוקר אחד הופרה השגרה.
איברהים, נער שליחויות שעבד במכולת השכונתית הגיע אל אבו־
אליאס במרוצה, מתנשף כולו.
"שמעת מה קרה לאוטובוס?" שאל. אבו־אליאס הביט בו בהפתעה.
"איזה אוטובוס? על מה אתה מדבר, איברהים?"
"האוטובוס המאסף, שבו סלווה נוסעת מדי בוקר ליפו... פגז נפל ממש
ליד האוטובוס והאוטובוס עצר. עוד לא יודעים אם יש נפגעים..."
פניו של אבו־אליאס הלבינו. הוא הוריד את התרבוש המסורתי מעל
ראשו והליט את ראשו בידיו. לאחר מספר רגעים של שתיקה התעשת.
"איברהים, בוא איתי. ניקח את הטנדר שלך וניסע לשם מהר. אני
חייב לדעת מה עם סלווה, אל תגיד דבר לאשתי. כבר מספר פעמים היא
הפצירה בי למנוע מסלווה לנסוע ליפו ולסכן את עצמה..."
איברהים הניח הצדה את הארגזים שהחזיק בידיו והצטרף אל אבו־
אליאס לנסיעה הגורלית. באמצע הדרך הם נקלעו לפקק תנועה גדול
וסירנות של אמבולנסים קרעו את האוויר.
"סע דרך השדות", הורה אבו־אליאס לאיברהים, "אין לנו זמן להמתין
עד שההמולה תסתיים".
אבו־אליאס שהיה בדרך כלל איש מאופק מאוד איבד לרגע את שלוותו.
על אף שהשתדל לשמור על ארשת פנים קשוחה, עיניו דמעו ומחשבות
רעות החלו להתרוצץ במוחו.
"סלווה בתי הצעירה והאהובה", מִלמל כמעט בלא קול, "הייתי צריך
להקשיב לאשתי ולמנוע ממנה את הנסיעות".
הטנדר החורק הצליח לטפס במעלה גבעה שהשקיפה אל עבר מקום
נפילת הפגז. אבו־אליאס ואיברהים יצאו מהאוטו והחלו לרדת בריצה
לעבר ההמון. עיניו של אבו־אליאס התרוצצו בין האנשים עד שלפתע
איתרו אותה.
לאחר שהתרוממה מרצפת האוטובוס, כפי שנצטוותה לעשות, נעמדה
סלווה בצד. ידיה רעדו ובקושי הצליחה להחזיק בתיקה האישי המלא
במחברות ובספרים. שערה היה פרוע ומעיניה זלגו דמעות.
"אבא!" שמחה כשהבחינה בו מתקרב אליה, רצה אליו וחיבקה אותו
בחום. נוכחותו נסכה בה ביטחון. "כמה טוב שאתה כאן, אבא", אמרה
והטביעה את דמעותיה בגלביה שלו.
יד ביד טיפסו במעלה הגבעה אל הטנדר שהחנו. בדרך חזרה ללוד
סיפרה על מאורעות היום ועל הפגז שהחטיא את האוטובוס שלהם
במטרים ספורים.
בשובם הביתה בריאים ושלמים גמלה בלבו של אבו־אליאס ההחלטה
להפסיק את לימודי בתו בבית הספר היפואי. איום המלחמה היה מוחשי
והיה לו ברור שמוטב להימנע מתנועה בדרכים.
זמן קצר לאחר שהפסיק את לימודיה של סלווה הושבתו כליל
הלימודים בבית הספר. כל התלמידים עזבו והסתגרו בבתיהם,
הדרכים המובילות לבית הספר נחסמו. העתיד נראה מעורפל וקודר מתמיד.