חרסים

עֹד שֻׁרֹת וּמִלִּים שֶׁעָזַבְתִּי אוֹ לֹא הִשְׁלַמְתִּי. אוֹ אֻלַי הָיֻ וְנִמְצְאֻ
בְּשִׁירִים וְלִי רַק נִדְמֶה שֶׁלֹּא. הַחֲבִילֹת תִּשָּׁאֵרְנָה סְגֻרֹת.
וּלְאַחַר שֶׁאֶמְסְרֵן, מִי יֹדֵעַ מָתַי וּמִי יִפְתַּח אֹתָן.
הגלגל הגדול, 1985

חרסים נלקט מתוך הארכיון של אבות ישורון שמסר בשעתו למכון "גנזים". קטעי שירים, פתקים, מכתבים ומחשבות מן השנים 1932–1991, כולם טיוטות שנותרו בניירותיו ולא נכנסו לספריו. יש לראות בהן חלק בלתי נפרד מגוף עבודתו. הן מאירות באור בהיר את המנגנון הנפשי שלו, ממחישות עד כמה לא היה שום חיץ בין האדם הכותב לאדם ביומיום. השירה היתה נשימה ספונטנית. היא עומדת על קצה הלשון, ויותר מכל פעולה לשונית היא פעולה של חיים, גם כאשר המוות הוא הנושא שלה.

הביאה הלית ישורון.
כלולות בספר תמונות מכתבי-היד.

בנבטים האלה יש יופי רב
הספר "חרסים" מכיל קטעי שירים מהארכיון של אבות ישורון, שליקטה בתו, הלית ישורון. בשנים האחרונות יצאו כמה וכמה קבצים של "שירים גנוזים" — בין השאר מהגנזך של לאה גולדברג ושל דליה רביקוביץ. זה תמיד מרתק, אבל לפעמים קצת מוגבל מבחינת העניין השירי האמיתי, שהרי המשוררות הללו ידעו בדרך כלל היטב מדוע בחרו לגנוז שירים מסוימים. המקרה של אבות ישורון שונה: הקטעים הכלולים ב"חרסים" אינם שירים גנוזים, אלא קטעי שירים שלא נכתבו במלואם, ובמלים אחרות: נבטים שלא הצמיחו עץ. אלא שבנבטים האלה עצמם יש יופי רב כל כך, עד שלעתים הם יפים לא פחות מהעצים העבותים ביותר. לא בכדי בחרה הלית ישורון לקרוא לספר "חרסים": יותר משעשתה כאן מלאכת עריכה היא עשתה כאן עבודה ארכיאולוגית, הפורשת פסיפס שירי שלם, מרהיב ורב־יופי.

דורי מנור, משורר ועורך כתב העת "הו!", פרוייקט נבחרי השנה של "הארץ":

הספר יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנות, תל אביב (ע"ר) בתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות
ובסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.