הנובלה "בין לילה ובין שחר" של יהושע קנז היא אחת הפנינים הנדירות של הסיפורת העברית. דמויותיה - חבורת שביעיסטים גדנ"עים - חווה את המעבר בין נערוּת לבין התגבשות הזהות המגדרית-מינית שלהן, והסיפור מגיע לפורקנו בשערורייה: דהירתו של פסח, הבחור בן השמונה-עשרה, עירום ועם זקפה גדולה, במדור הבנות של צריף הגדנ"עים, כמין מחאה המנתקת כל זיקה אל ה'יחד' של הכיתה. לכאורה גיבורו של הסיפור הוא פסח, המבוגר מן האחרים ושונה מהם - מי שהיה במשך שנים מושא ללגלוגים, וכעת מפעים את כולם ביופיו הגברי החדש, המפציע שלו. אבל למעשה עומד במוקד הסיפור המספֵּר, הצופה באירועים מן הצד, מפולש אל האחרים אך גם שומר בקפדנות על גבולות ה'לבד' שלו: מנסה להתמודד עם סוד עצמיותו מול סוגים מנוגדים של יופי גברי-נערי ומול שלושה נערים השונים זה מזה בעליל, שכולם ממלאים תפקיד בנפשו. הקול הפנימי שהם מעוררים בו חדש וזר, והוא נוהה אליו מובדל ומרוחק.