נוכחותו הסבוכה של העבר בהווה שבה ומצאה דרך להתגבש במבנים יציבים, פשוטים וישירים יותר. אלה הם שירים המוקדשים להתבוננות ביצירות אמנות, שהעבר כמו קפא בהם והפך להווה מתמשך: הווה שדוחה לנצח, אך בדרך זו גם מכיל ומבטא, את אובדנו. כזה הוא השיר
'אשה הרה, פניקית' (עמ' 119):
בתוככי ירושלים
בחדר לפנים מחדר
בקוביית זכוכית
יושבת אישה קטנה
ידיה על כרסה
ממתינה בשקט
להולם לב.
קישורים:
על שירתו
על טוביה ריבנר
ספריו באתר: אין להשיב
ואל מקומו שואף
כל עוד
לאה גולדברג - מונוגרפיה
פסל ומסכה שמש חצות