הרומן הראשון של יהושע סובול, המחזאי בעל המוניטין הבינלאומיים, שמחזותיו הועלו ב-27 ארצות, "שתיקה" הוא רומן מצחיק ומצמרר, שאחד ממוקדי הכוח שלו הוא שורה של מצבים מפתיעים, חכמים וצבעוניים, עתירי פרטים מצויינים. בגללם תענוג לקרוא בספר דף אחרי דף, ובזכותם - סובול, המספר "המתחיל", נכנס עם הרומן הזה בבת-אחת לשורה הראשונה של הסיפורת העברית. בשנת 2020, כשהוא כבן שמונים, כותב גיבור הספר את חייו, ואת המאורעות הססגוניים של הכפר שלו. כך הוא נפרד מזמן (של אמצע המאה "הקודמת") ומאנשים שנעלמו אחד - אחד והותירו אחריהם שתיקה. במהלך חייו קודם הוא לא כתב מלה משל עצמו, ורק העתיק דברים שכתבו אחרים, ובעיקר כפה על עצמו אלם מרצון, ושתק לאורך כל חייו. אחת החידות של הספר היא פשר השתיקה הזו. אפשר להסיק שהיא תגובה על משהו אלים שנעשה בו: והיא סירוב לבטא בפיו דברים לא שלו כאילו הם שלו: ויש בה מרד פאסיבי מתוך נסיון נואש לשמר איזה יחוד בסביבה המצמיתה את העצמיות: הוא גם מבין שרוב הדיבור של האנשים הוא חזרה על עצמם ועל אחרים: וכן, הכניסה אל הלשון שהיא תחילת התודעה, היא בעיניו בעצם הפקעה של האדם מעצמו, היא קריעתו ועקידתו אל משהו שמחוצה לו. לא מעט פעמים הוא כמעט מדבר, אבל אז מישהו אחר מקדים ואומר את המילים שרצה לומר. יחסי אב ובן, שהם אחד המרכזים של הספר, גם הם מתאפיינים בעקידה הדדית ובדחיקה - הפקעה הדדית (האב, שהיה רתום כל חייו למשפחה, עקוד בפועל בסיום). אבל להיות חופשי הוא לא - להיות (כתודעה, כמרכיב של קשר). כשהאב משוחרר - הוא משוחרר אל מותו. וכשהאב "משחרר" את בנו ופוקד עליו: שתוק - הוא הורס לו גם את השתיקה, שלא תוכל להיות יותר רצון חופשי, ולכן תהיה מעתה דומה לדיבור. אולי זה מה שמאפשר לו לכתוב את הספר. בכך קשורה גם תפיסת העלילה בספר. דמויות נקלעות למצבים שנגרמו או אופשרו על ידי מצבים אחרים, "שרשרת מאורעות שלא אני התחלתי אותה ולא אני אסיים אותה", ואיש אינו יודע היכן התחילו הדברים שהוא רק נקלע לתוכם בנקודה מסויימת. כל מאורע נראה כהתגלגלות של מאורע קודם, בלי מקור ראשון מובהק. וגם בהיזכרות מזכיר כל דבר דבר קודם, וקשה להבדיל בין מה שחשבת אז לבין מה שאתה חושב עכשיו, כשאתה נזכר. ולפיכך עצם הכניסה לתוך עלילה כאילו דווקא עוצרת את הזמן ומגלגלת אדם מתוך עצמיותו. בצעירותו עסק גיבור הספר בהעתקת כתבי הסופר של הכפר, שמן המלים שלו קשה לו להשתחרר. בבגרותו עשה קריירה של משורר ששיריו הם בעצם שיעתוק. את אהובותיו קיבל מאחרים, והחוויה איתן היא מ"יד שניה". את הדיבור מחליפה אצלו כתיבה ("העתק" של דיבור). בכל תחום ועל כל צעד יש בספר העתק של העתק בשרשרת אינסופית. "מי אני" הופך להיות רק חזרה, ראי שמשקף "מי אני". לכן, מול ההכללות שאובד בהן החד-פעמי, היחודי לעצמו, נותרו רק השתיקה והנטיה "הכפייתית" להתבונן בפרטים. והפרטים המיוחדים הללו הם גם סוד קסמו של הספר הזה, שההכללות על העטיפה עשויות לסלף אותו.