צילום: בר גורדון
השבוע נפרדנו מהמשוררת, הסופרת, העורכת, אשת הרוח והמתרגמת חוה פנחס-כהן, כלת פרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית, שנפטרה בשבת האחרונה בגיל 67 לאחר מחלה קשה.
מה שהיה חשוב בעיניה עורר את רגשי האימהות • החיים האישיים של בני ביתה עברו במנהרת יצירתה והופיעו בדפי הספרים וכתבי העת בעוצמה וברב־שיח נמשך.
"בעיניי, היא דוגמה לכך שיוצר חשוב חייב וראוי שיעסוק לא רק ביצירתו שלו, כי אם גם בשליחות הכוללת של תרבותו. השילוב אצלה בין הרעיוני לאינטימי, בין הזהיר לארוטי, בין הפשוט למורכב, ובין המצלולי לכמעט סיפורי, הרכיב את הדרך המיוחדת לה, זאת הקרובה למורשת ובה בעת זאת המהפכת במילים, באיברים ובתחושות." (מירון איזקסון, ישראל היום).
אנו מרכינים ראש ומשתתפים בצער אוהביה.
תפילה לאם בטרם שחרית
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת
הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחְשָׁבוֹת זָרוֹת
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ
שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת
שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.
וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי
שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי
לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי
כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג.
וְאֶת הַחֹשֶׁךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים
פָּנַי – כַּסֵּה בָּאוֹר.
שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְּרוֹנִי
מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם
מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע
וְשֶׁלֹּא יְפַסֵּק אַף לֹא לְרֶגַע
מַגָּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי
תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ
בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר
מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים
עַל קָרְבָּן תּוֹדָה וְקָרְבָּן תָּמִיד
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.
מתוך שביעית
***
א
בַּדֶּרֶךְ אֶל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּמוֹרַד
רְחוֹב שֶׁשְּׁעָרָיו נִפְתָּחִים אֶל הַחֲצֵרוֹת
וְרוּחַ מְשַׂחֶקֶת בְּמַחֲרוֹזוֹת הַתְּמָרִים בֵּין הַכַּפּוֹת.
וּבֵין הַחֲצֵרוֹת קוֹל דְּמָמָה רַכָּה
וּמִתּוֹךְ הַגּוּף רַעַשׁ מַיִם נוֹפְלִים וּצְעָקָה
מִכֹּחַ הַטֶּבַע נִדְחָקִים לָצֵאת וּלְהִמָּלֵט מִבֵּין הַצְּלָעוֹת
הַטַּבּוּר, מֵהַפֶּה אוֹ הַפֹּת
אֵין לָדַעַת, יַקִּירִי, הַאִם הַגָּלוּת הִיא בִּפְנִים אוֹ בַּחוּץ
וְכָל הַשְּׁעָרִים, כָּל הַשְּׁעָרִים נְעוּלִים.
שַׂמְתִּי נַפְשִׁי בְּכַפִּי וּבָאתִי אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל
וְהָיָה בָּאֵלֶם הַכָּלוּא שָׁלֹש דְּמָעוֹת
בִּכּוּרַי לְעֶזְרַת נָשִׁים מְבֻשֶּׂמֶת בְּזֵעָה
וְשֶׁתֶן יוֹנְקִים.
ב
וְכָךְ הָיָה עוֹמֵד כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלִּי
הָיָה פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה
בּוֹכֶה וּפוֹרֵשׂ אֶצְבְּעוֹתָיו וְכָךְ אוֹמֵר:
"אָנָּא ה' הַעֲבִירֵנִי בַּקָּרַת עֶדְרֶךָ
אֲנִי שֶׁקָּרָאתִי סְלִיחוֹת וְזָעַקְתִּי אֶת הַתַּחֲנוּנִים וְהַבַּקָּשׁוֹת
מוֹצֵא עַצְמִי חַי אֶת הַקָּשָׁה שֶׁבַּמִּיתוֹת
מְמָרֵק חֲטָאִים לֹא יְדוּעִים
בְּיִסּוּרִים וָחֳלָיִים רָעִים
אָנָּא ה'.
הַעֲבִירֵנִי בַּקָּרַת עֶדְרֶךָ."
הָיִיתִי אָז אִשָּׁה אֵין אַיֶּלֶת
וּשְׁתִיקָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים הָיְתָה
טַלִּית תַּכְרִיךְ וְשִׂמְלָה לְרֹאשִׁי.
מתוך: שירי אורפאה
צילום: בר גורדון
***
*
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָי וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתַי וְאִמּוֹתַי
מִי שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עַל הַבַּיִת וְעַל אֵם וְעַל הַבָּנִים
שֶׁתִּשְׁמַע קוֹלִי בַּשָּׁעָה הַזֹּאת בַּזְּמַן הַזֶּה וּמֵהַמָּקוֹם הַנָּמוּךְ הַזֶּה
וְתִתֵּן לִי מֵהַשְׁגָּחָתְךָ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ, מְלֵאַת חֶסֶד וְרַחֲמִים.
אָנָּא הוֹצֵא מִתּוֹכִי כָּל אֵימָה וְהַשְׁאֵר בִּי יִרְאָה וּרְאִיָּה טוֹבָה,
תֵּן בִּי אֶת הַכֹּחַ לַעֲמֹד וְלָצֵאת מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁנָּתַתָּ לְפָנַי
שֶׁלֹּא אֶפֹּל וְלֹא אֶכָּשֵׁל בְּרַעַד בִּלְתִּי נִשְׁלָט אוֹ בִּכְאֵב חוֹתֵךְ
אוֹ פַּחַד פִּתְאֹם לִפְנֵי יַקִּירִי וְלִפְנֵי אוֹהֲבִי, הוֹשֵׁט לִי יָד
לְהוֹצִיאֵנִי מִלְּפִיתַת הַחֹשֶךְ הַנָּמֹש תֵּן יָדְךָ לְהוֹצִיאֵנִי
מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם שֶׁהַגּוּף הוּא בַּיִת לְהוֹבִיל אֵלָיו וּלְהוֹצִיא
מִתּוֹכוֹ, לְהוֹלִיד מִתּוֹךְ הַדָּם וְהַצִּירִים אֶת הַחַיִּים. לְהִשְׁתַּנּוֹת
וְלִקְרַב אֶל הָאֲדָמָה וְלֹא מִתּוֹךְ יִסּוּרִים. אֵל נָא.
אֵל רְפָא נָא אֵל נָא רְפָא נָא אֵל נָא רְפָא נָא בִּמְהֵרָה.
לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה לְסַפֵּר
מתוך: וחצי תאוותי בידו
***
הדיבור
כְּמוֹ הַיָּם, הַכֹּל מוֹלִיךְ אֵלָיו וְהוּא
אֵינוֹ מָלֵא, וְהוּא מְמַלְמֵל וּמְמַלְמֵל, וּמְמַלֵּל
אֶת הָרוּחַ הַמִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּגַּלִּים, וְהוּא מַגְבִּיהַּ וּמַנְמִיךְ,
וְהוֹפֵךְ אוֹתִי בַּלַּיְלָה לִכְלוּם תְּנוּעָה וּכְלוּם נְשִׁימָה,
רַק לָעֹנֶג שֶׁבַּהַרְפָּיָה וּבַשְּׁקִיקָה
שֶׁאֵין לְאָמְרָהּ, כִּי הַדִּבּוּר
כְּמוֹ.
ספק נפש
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַדְתִּי מוּל הָעִיר וְהִתְעַטַּפְתִּי בְּטַלִּית, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה
סָפֵק הָיִיתִי נֶפֶשׁ, סָפֵק שָׁם וְסָפֵק לֹא שָׁם, סָפֵק חַיָּה וְסָפֵק מֵתָה,
וְאִלְמָלֵא הַטַּלִּית שֶׁהִתְעַטְּפָה בָּהּ נַפְשִׁי, סָפֵק נָכְרִיָּה
לַמָּקוֹם וְסָפֵק יְהוּדִיָּה. תְּלוּיָה בֵּין רָקִיעַ לִרְקִיעַ מַיִם,
תַּחַת צִלָּהּ שֶׁל הַטַּלִּית הַנָּעָה בָּרוּחַ, רָאִיתִי
גַּם אֶת חוֹמַת הָאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, נוֹשֶׁכֶת בִּלְטִיפָה אֶת הֶהָרִים.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָמַדְתִּי לְפָנָיו וְאָמַרְתִּי כְּאִלּוּ הָיִיתִי
בִּתּוֹ, עַל בְּנוֹתַי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, עַל בָּתֵּי הָעִיר
וְעַל הַשָּׂדוֹת, שֶׁיָּנִיף תְּכֵלֶת טַלִּיתוֹ. כֻּלָּם
פְּנֵיהֶם מַעְלָה וְרַק אֲנִי תַּחַת הַטַּלִּית, פָּנַי לַמִּזְרָח,
פָּנַי לַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם, וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁיְּגַלּוּ רַחֲמָיו עָלֵינוּ
וְעַל עוֹלָמוֹ וְיָסִיר הַסָּפֵק לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
מתוך: גשם בשפה זרה