פרידה מנתן זך

נתן זך, מבכירי היוצרים העברים בזמננו, הלך לעולמו, כחודש לפני שמלאו לו תשעים שנה.
שיריו ומאמריו פרצו דרך חדשה בשירה העברית, משנות החמישים ואילך.
רבים משיריו הולחנו והפכו חלק מפס הקול הישראלי: "איך זה שכוכב", "לא טוב היות האדם לבדו", "כי האדם עץ השדה", ועוד רבים וטובים. תרומתו לתרבות שלנו יוצאת דופן.

לנו הייתה זכות כפולה: לא רק להיות לבית הספרותי של כתביו, אלא גם ליהנות מכישרונו כעורך וכמתרגם בבית ההוצאה.
יצירותיו תמשכנה ללוות אותנו. כמו בשיר "רגע אחד", אולי רק כעת, לאחר הליכתו, אנחנו מבינים עד כמה היה אתנו.

יהי זכרו ברוך

רגע אחד

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ
וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי
אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי.

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ
הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן
לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה
רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר
לִי בְּנִי.
בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

שירים ומנגינות

מַנְגִּינוֹת מוּזָרוֹת. שִׁירִים
וּמַנְגִּינוֹת מוּזָרוֹת. אַחֲרַי,
אַחֲרַי.
שִׁירִים וּמַנְגִּינוֹת מוּזָרוֹת.

מַנְגִּינוֹת אֲחֵרוֹת. אַחֲרַי,
אַחֲרַי. שִׁירִים וּמַנְגִּינוֹת
אֲחֵרוֹת. אַחֲרַי,
אַחֲרַי.

לֹא לִבְכּוֹת כְּשֶׁהוֹלְכִים בְּשׁוּרוֹת
אַחֲרַי, אַחֲרַי. הַקָּהָל
מִתְבַּקֵּשׁ לֹא לִבְכּוֹת. אַחֲרַי,
אַחֲרַי. שִׁירִים וּמַנְגִּינוֹת מוּזָרוֹת.
לֹא לִבְכּוֹת כְּשֶׁהוֹלְכִים בְּשׁוּרוֹת
אַחֲרַי, אַחֲרַי.

כל החלב והדבש > כל השירים ושירים חדשים א'

יש איזה שוחד

יֵשׁ אֵיזֶה שֹׁחַד גַּם בַּבְּדִידוּת הַזֹּאת
יֵשׁ אֵיזֶה שֶׁקֶר גַּם בִּהְיוֹת לְבַד
יֵשׁ אֵיזֶה אֹנֶס גַּם בָּעַצְבוּת הַזֹּאת
יֵשׁ אֵיזֶה עֹשֶק גַּם בַּעֲמִידָה מִן הַצַּד

יֵשׁ אֵיזֶה שֹׁרֶשׁ עָמֹק
שֶׁאֵינֶנּוּ מַצְמִיחַ
יֵשׁ אֵיזֶה רוֹשׁ מְסֻתָּר
אֲשֶׁר מַמְתִּיק


שיר בדידות:
בַּלַּיְלָה
אָדָם לְעַצְמוֹ זָר.
בַּלַּיְלָה
אָדָם לְעַצְמוֹ לֹא-מֻכָּר.
בַּלַּיְלָה
נִרְאֶה כָּל דָּבָר כְּמוֹ הָר.

אִישׁ עִם צְרוֹר צִפָּרְנִים צְהֻבִּים
מִתַּחַת לְבֵית הַשֶּׁחִי.
נַעֲרָה בְּמִכְנְסֵי צֶבַע שָׁחוֹר.
הַנּוֹף הָרָגִיל שֶׁל כּוֹס וּפַרְפָּר.

בַּלַּיְלָה
אָדָם לְעַצְמוֹ זָר.

העץ כותב

הָעֵץ כּוֹתֵב מַשֶּׁהוּ בַּשָּׁמַיִם,
אֲבָל אֲנִי לֹא מֵבִין אֶת הַכְּתָב.

כְּשֶׁאָדָם רָאָה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מַיִם
מַשֶּׁהוּ כָּאַב

לוֹ, אַחַר-כָּךְ הוּא הִמְשִׁיךְ וְהָלַךְ הָלְאָה
וְהָעֵץ כָּתַב לוֹ מַשֶּׁהוּ לְמַעְלָה.


כשצִלצלתְּ רעד קולך

כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ
וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלֵךְ

וְלֹא הָיָה לִי צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרֵךְ
כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ

וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלִי
וְלֹא הָיָה לָךְ צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלִי

כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ
וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאַתְּ כְּבָר אֵינֵךְ.


ובכל זאת יופיֵךְ

וּבְכָל זֹאת יָפְיֵךְ
שֶׁאוֹתוֹ הִלַּלְתִּי כָּל חַיַּי
כָּל עוֹד הוּא, אֲנִי, חַי,
יָפְיֵךְ שָׁמוּר אוֹ מִקְצָתוֹ
בְּשִׁירַי, עוֹדוֹ שֶׁלָּךְ וְלֹא
שֶׁלִּי, בִּלְעָדַי וְלֹא בִּלְעָדִי,
בְּשִׁירַי וְלֹא בְּשִׁירִי,
גַּם אוֹתוֹ לֹא תִּקְחִי עִמָּךְ,
גַּם אוֹתוֹ נִגְזַר שֶׁאֶשְׁכַּח.