ספר שיריו האחד-עשר של מרדכי גלדמן - מהבולטים במשוררי התקופה – הוא, להערכתו, הטוב בספריו. ספר זה, ככל ספריו הקודמים, חותר אל הספר האחרון האולטימטיבי, העתיד להיכתב ביום מהימים, שכל קודמיו הם טיוטתו. אבל בינתיים הטיוטה הזאת יש בה כדי להלך קסם רב. שירת הספר הזה מדלגת בין רבדיי משמעות מגוונים. היא נוגעת באינטימי ובפורנוגרפי, באמונה ובכפירה, בפרטי ובציבורי, בחדר ובמרחב-הקוסמי, בהיסטורי ובעכשווי, בטרגי ובאירוני ועוד. במרכזו של הספר עומדות שתי המדיטציות "שירי הבית" ו"שיר הלב", המתוות כל אחת בדרכה את הדרך להיחלץ מאינוסה רב הפיתויים של התרבות הקניינית. "שיר הלב" הוא שיר חינוכי הנאבק בטרור של רוח הדה-קונסטרוקציה. הוא מציע התנהלות על פי מרכז נפשי חד, שכל אחד חייב ליצור לעצמו, דווקא בתקופה המעודדת את התפתחותם של אניים מפוצלים, שמספרם כמספר המראות הנקרות על דרכנו בכל עיקול ועיקול.
העצמי נחשף לאיטו
על דברים שונים ומשונים מספר הפסיכואנליטיקאי והמשורר מרדכי גלדמן ברשימות הכלולות בספרו החדש; אבל יותר מכל דומה שהוא מספר בהן על עצמו: לעתים מדעת ולעתים בלי משים |
| הייתי נחוש לטפל בעצמי
דפנה שחורי בשיחה עם המשורר מרדכי גלדמן, זוכה פרס ביאליק למפעל חיים בשירה לשנת 2010 |