את סיפור לידתו של ישו כותב דה לוקה בשם האם, ומעולם לא סופר הסיפור כך. מרים-עצמה מספרת אותו כסיפור אישי, סיפור של חווית הריון מרגשת. ובסוף, בפלא של לידה, המסתכם במומחיותה הטבעית של נערה-אם היולדת לבדה בלי איש לצידה – נולד תינוק יהודי קטן, "שלא צריך להוכיח כלום, שצריך רק לחיות, לעבוד, להתחתן, ושיהיה לו כל מה שנחוץ"; תינוק שאפשר לאחל לו שהלוואי שירגיזו אותו רק הזבובים.
אחרי הבשורה על פי מתי, והבשורה על פי לוקס, ואפילו 'הבשורה על פי ישו' – שכולן מבטאות אג'נדה גברית – כותב דה לוקה אנטיתיזה נשית. "בשם האב" חונך את סימן הצלב. בשם האם נחנכים החיים. כאן מוגדלים פרטים כדי לנסות התקרבות אל הקשר בין אם לבנה אשר ללילה אחד הוא רק שלה, בלי "והוא יושיע", ובלי המדבר הגדול של האמביציות והמאבקים הגבריים. בעזרת חיבתו של דה לוקה זוכה מרים לדבר פרוזה חכמה, מצחיקה ומכמירת-לב, עם דימויים של משוררת.
ספריו של ארי דה לוקה באתר: